לפני כשבועיים נסעתי לירושלים... מקום שבהחלט אהוב עליי. המון זמן כבר לא הייתי שם ובמהלך הזמן הזה היכרתי כמה ירושלמים. הם רצו כבר לראות אותי אז החלטתי שאני משלים פערים, בא לירושלים ופוגש אותם. קבעתי איתם בעיר. בגלל המצב הבטחוני החלטתי ללכת ברגל מהתחנה המרכזית אל העיר. זאת לא פעם ראשונה שאני עושה את זה. אבל זאת פעם ראשונה שאני הולך את זה בחושך...
בדרך פניתי לאיזה רחוב שלא היו שם יותר מידי אנשים ומכוניות ומעבר לכביש ישב אדם מבוגר עם מקל הליכה ושקית בידו, מיד הוא צעק אליי: "אני נכה צה"ל, אתה יכול לעזור לי לפתוח את הדלת בבית?" מה אתם הייתם עושים? אז כמו רובכם, גם אני אמרתי לו: "מצטער, אבל אני מאוד ממהר [באמת מיהרתי...] אני לא יכול". מיד הוא אמר לי: "יאללה שתי דק' נו... אני נכה צה"ל". טוב, אני בנאדם, יש לי לב משום מה, אמרתי לו: "שניה, אני בא". חציתי את הכביש והלכתי לכיוונו. עכשיו אני אתאר לכם איך הבנאדם היה נראה: גבהו כמטר 60-65 גב כפוף, שיער מאפיר ארוך ונראה כמו מטאטא של מכשפות. פנים מלאות זיפים והעיניים הכי בולטות שראיתי בחיים שלי.
בחיים אני לא אשכח את המבט שלו. בכל אופן הוא נתן לי להחזיק את השקית והוביל אותי אל ביתו, מה אני אגיד לכם, רעדתי מפחד, לא יודע למה, אבל הייתה לי הרגשה ממש רעה בקשר למה שאני עושה, רציתי להניח את השקית, להסתובב לאחור ולברוח משם, אבל לא היה לי נעים. המשכתי. הוא צלע כל הדרך, ונאחז במקל ההליכה שלו. כל הדרך הוא מלמל שיש לו סחרחורת ורק שהוא אוכל ושותה אז הוא נרגע. והוא מלמל גם שאני אבוא לראות את המדים שלו את הכומתה שלו ואת צל"שים שלו.... וואטאוור [מזל שלא ביקש ממני ללטף את הקנה שלו... מצחיק? אותי זה לא כ"כ.. תכף תבינו למה.] ידעתי שאני לא הולך להישאר בשביל זה... הגענו לבית שלו והשכנה ממול ישבה במרפסת, את האמת הוא היה יכול לבקש עזרה ממנה ואני לא יודע למה הוא לא עשה את זה. הוא נתן לי את המפתחות לבית שלו, פתחתי את הסורגים ואחר כך את הדלת רב בריח. פתחתי לו את הדלת כדי שהוא יוכל להיכנס פנימה ובאתי להסתובב וללכת והוא קצת דחק אותי פנימה... זה קצת הבהיל אותי, הוא אמר לי תדליק את החשמל, הדלקתי. עכשיו עוד משהו, הבית שלו נראה כמו אחת הקומות הנטושות בתחנה המרכזית בתל אביב. הגובה של התקרה הוא 1.80, לא יותר, ריח מסריחח... של שתן ישר נכנס לי בפרצוף בשניה שפתחתי את הדלת. והיו שם גם כל מיני חתולי רחוב. זוועתי בטירוף. עכשיו המפתח נשאר בדלת. הוא ביקש ממני להדליק גם את האור שבפנים. פה כבר נעצרתי הסתכלתי על הדלת ראיתי שהוא אחז בה, והמפתחות עוד היו במנעול, ראיתי בראש שלי סיטואציה לא כל כך נעימה. אמרתי לו: "לא תודה, הנה עזרתי לך אבל עכשיו אני הולך, יום טוב להתראות". זהו פחות או יותר. זה קצת הפחיד אותי אבל העברתי את זה הלאה. יום אחרי זה קרה לי משהו יותר מפחיד. ליד המשביר שבעיר, ראיתי את אותו אדם. ואני לא אשכח. הבעיה היא, שהוא פתאום לא צלע, לא היה לו שום מקל הליכה, הוא הלך הליכה יחסית מהירה ממה שאני ראיתי יום קודם לכן. הסתכל לכיווני וזכר אותי, אני לא אשכח את המבט החודרני עם העניים הבולטות שלו, בתוכי ממש רעדתי. זה היה נוראי.
אתם מתארים לעצמכם מה היה יכול לקרות לי?
מסקנה. פשוט אמרו לא. תהיו חסרי לב חאנשים כאלו מפוקפקים. זה מה שאני אהיה. אחרת אני לא אחראי לתוצאות, מקווה שלמדתם משהו מטעות של אחר...
לילה טוב...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
