דיבורים-דיבורים-דיבורים

את הבלוג הזה בחרתי לפתוח בכדי לתת מקום להגיגים וסיפורים שונים. את הסיפור הראשון כתבתי במקרה, וכשנודע לי על התחרות שנפתחה בישראבלוג החלטתי לפרסם אותו כאן. בבמה ראויה אך דסקרטית...

________________________________________________________________________________

אני לא אוהבת חתונות. אני לא אוהבת את הלבוש המהודר, ואת קרובי המשפחה הרחוקים שצובטים בלחיים, ומחייכים, ומחזיקים כוס של יין ביד, ולוחשים לי ש"בקרוב אצלך". אני לא אוהבת את הבגדים המהודרים, החצאיות, המחוכים והנעליים המבריקות מידי שלוחצות בקצה, בבהונות. אני לא אוהבת את הרגע בו החתן מנשק את הכלה, או את הרגע שאחרי, בו הכלה מביטה לחתן בעיניים וחושבת לעצמה שהם יהיו לנצח. אף אחד הוא לא לנצח- לא היא ולא הוא ולא ה-מה שיש להם ביחד שהם קוראים לו אהבה.

שישה אחים יש לי, ושלושה מהם כבר התחתנו. בקיץ של לפני שנה, בחתונה של יצחק, אחד מאותם האחים, שמעתי את דוד דויד מדבר עם אבי, בצד, ולוחש לו על שידוך מוצלח. קטעי מילים- זה כל מה שהצלחתי לקלוט. "משפחה טובה" "תלמיד מצטיין" "לא גבוה במיוחד-אבל-"... אני זוכרת את הרגעים ההם, בהם אחי צעד לעבר החופה, חנוט בחליפה שחורה ועניבה, ונעליים מבריקות מידי, וצילינדר על הראש. אני זוכרת שהמילים ששמעתי הדהדו לי בקרקעית המחשבות. אני גם זוכרת שבכיתי. אמא חשבה שמדובר בהתרגשות, רק בהתרגשות, ותפסה את כתפיי בשתי ידיה- לחצה אותי לבטנה ונשקה לי על המצח. היא חייכה בחיוך מרגיע, חיוך שרק אמא שלי יודעת לחייך, והמשיכה לחבוק את כתפיי ולמשוך אותי אליה. הייתה לה שמחה בעיניים, ומבט חדור תקווה. "אל תתרגשי מידי בת שלי", היא לחשה, "גם את תזכי ליום כזה בקרוב"- הצטמררתי- "בעזרת השם". אני זוכרת שקפאתי בזרועותיה, דומעת, מפוחדת, מכווצת, קטנטנה...

חודשיים לאחר מכן כבר הכירו לי אותו. הוא היה גבר רציני, בעל מבט צר ועיניים מצומצמות לכדי חריצים קטנים. פלג גופו העליון לא פסק מלנוע קדימה- אחורה- וקדימה ואחורה, כאילו ניסה להבליח תפילה חרישית מבלי להתפלל. רגלו הימנית קפצה, נעה ללא הרף, נוקשת בדפיקות מהירות וקטנות על רצפת השיש בפתח ביתו. הוא חייך. היה זה חיוך מגומגם, לא בטוח, מהוסס כמעט כמו חיוך של ילד תם מול אדם זר וסמכותי שלא פגש מימיו. זרועותיו היו צמודות לגופו, כיאה לבחור חרדי ששומר נגיעה. הנדתי בראשי בהבנה, ואביו, הרב יצחקי שמו, הצביע בידו על אחת הכורסאות המרופטות שבכניסה. "שבו! שבו!" הוא קרא, מחליף מבטים של אישור עם אבי, "דבורה, המים! למען השם, הם רתחו!".

מאותו הרגע נצטוויתי לשתוק. את מבטי מיקדתי ברצפת השיש שנראתה לי קרה, אפורה ומנוכרת. כפות ידי שיחקו זו בזו, באצבעות רועדות שמחליפות מקום פעם-אחר פעם-אחר פעם... לא הבטתי ביואל, הנער הרציני שיועד להיות לי לבעל, וגם הוא לא הביט בי. שנינו ישבנו, שותקים, מקשיבים לשני האבות שלנו שדיברו. ודיברו. ודיברו. כמו לא היה כל סוף לדיבורים. "ילדה נהדרת. עושה רק את מה שאומרים לה. כל חיי רווחה בי נחת ממנה. היא מדברת רק כשהיא צריכה, ומקשיבה בכל עת, ומבצעת את מטלותיה היטב. מעולם לא חשתי אכזבה מביצועיה. ברוך שמו בירכני בשבעה ילדים נפלאים. בת אחת יש לי! הבת הקטנה שלי"...בשומעי את הדברים הללו ליבי הגביר את הקצב לקצב של לב של אדם שלא יודע מנוח. לא נשמתי, לא באמת, נחנקתי מהדמעות שחנקו את גרוני- ורציתי לברוח- רציתי לצעוק ש-אני כאן ושאני יודעת יותר מסתם לבצע את המטלות, ולשתוק, ולהקשיב- אבל נותרתי לשבת, ולשתוק. מביטה ברצפת השיש האפורה והקרה, משחקת באצבעותיי, נמנעת מלהביט ביואל שיועד לי לבעל. יכולתי לשמוע את ליבי הולם, יכולתי לשמוע את מחשבותיי מכות בי. כל חיי הייתי הבת המושלמת. זו שעוזרת לאמא לטפל בכל עבודות הבית, זו שתופרת בעדינות וברגש, זו שעושה את כל המצופה ממנה. זו שרוצה להפליג, ולעזוב, ולברוח- אך נמנעת. ושומרת נגיעה. ושומרת את עצמה, על עצמה, מבלי לנוע- לנוע- לנוע- עוצרת. קופאת בישיבה, משפילה מבט ומקבלת את המציאות כפי שזו יועדה לי.

ויואל אכן יועד לי לבעל. החתונה נקבעה לחודש יולי של השנה הבאה. "להתחתן בקיץ זו מסורת", לחשה לי אימי בגאווה, "ואת המסורת שלנו יש להמשיך. אוי, ברוך השם. מיכלי שלי! את הופכת אישה". ולא הרגשתי אישה. הרגשתי ילדה, כפי שילדה בת 17 כנראה אמורה להרגיש. הרגשתי יותר ילדה מאי פעם. העולם עמד על כתפיי, מכביד עלי, מאיים לגרום לי ליפול על הרצפה, לקרוס. וברכיי התקפלו וקרסתי. לאמא אמרתי שיש לי סחרחורת, אז היא שמה לי יד קרה על המצח, ולאחר נגעה גם במצח שלה, ולחשה שאגש למיטה. "גשי, גשי בת שלי", היא אמרה, מלווה אותי לחדרי במרתף, "אני אסדר כאן לבד. אני לא רוצה שתחלי לי עכשיו. אוי, ברוך השם. ברוך הוא שבירך אותי בבת כל כך נפלאה".

המרתף האפור ששימש לי לחדר היה קר ובודד. הרגשתי כלואה בתוכו, כמו בתוך עצמי, וביקשתי לפרוץ- אך נותרתי שכובה במיטתי, מביטה על התקרה שהייתה בעצם הרצפה של הקומה העליונה. רצפת עץ, או רצפת שיש- כמו זו שאני נוהגת לתלות בה את מבטי בתקווה לא לראות את שיועד לי.

החודשים חלפו. באחד הימים האחרונים של חודש מרץ אמי שאטה אלי בהתרגשות, כשבעיניה בהלה. "זה הבן של משפחת רוזנברג!" היא נזעקה כאחוזת דיבוק. "הוא ברח לכופרים האלה, בלי הלב ובלי האמונה!"- ברכה, קרא אבי, ברכה, את מבהילה את הילדה. "אוי, בת שלי! כמה מזל שלא הוא נבחר לך כבעל! אוי, בת שלי, ברוך השם...ברוך"...היא המשיכה ממלמלת, בעוד אבי מנסה להרגיעה, ואני חשבתי שהבן של משפחת רוזנברג הוא לא כופר ולא חסר לב או חסר אמונה. ועוד, חשבתי, שהשם ההוא, שאמא מזכירה כל הזמן, לא שומע את התפילות שאני נושאת בבקשה לצאת לחופשי. לו היה זה בעלי המיועד, שנבחר לי לחתן, הייתי מברכת. אבל בעלי הוא אברך הדוק, תלמיד מצטיין ממשפחה טובה ש-כמוני, לא ימרה את פי הוריו. תנועות פלג גופו העליון שנע קדימה-אחורה- וקדימה ואחורה לא פוסקות מלשטוף את עיני, בלילות- ותפילותיו החרישיות שנישאות מבלי באמת להתפלל מערפלות את חושיי.

ואני אפילו לא מאמינה שהוא מאמין...

ביום הולדתי שחל שלושה ימים לפני הפסח לקחה אותי אמא לתופרת, כדי שזו תתפור לי "שמלה לבנה, וגדולה, ומפוארת". אני, מצידי, הבטתי ברצפת האבן השחורה שלרגלי, השפלתי מבטי וסירבתי להביט במראה. "זה בסדר" לחשתי, "הכל בסדר". בסופו של דבר הייתה לי שמלה יפיפייה. צנועה, אמנם, אך מהודרת- כמו של נסיכה. "בת שלי!" קראה אימי, "את כמעט כלה". מילותיה הטיחו בליבי, כמו היה זה שק חבוט. השמלה שנכרכה סביב מותני וצווארי גרמה לי לבחילה, והמראה המלבב- של הכלה הלבנה, והיפה, והצנועה- כמו חנק אותי. ורציתי לברוח- רציתי להיות- רציתי להרגיש כמו נערה בת 18 שחייה לא יועדו לה מראש. אבל הייתי הבת של ההורים שלי, והיה לי עתיד מיועד שנועד לי. עתיד ובו בעל, ושבעה ילדים לפחות, ושמלות פשוטות בלבד- וצנועות, כדי שחלילה לא אראה כמו כלה פעם נוספת. רק רעייה שעושה את המוטל עליה, ושותקת, ומבשלת, ותופרת בעדינות וברגש, ומשפילה מבטה לרצפה הקרה, והאפורה, והמנוכרת. מבקשת לברוח, אבל נשארת...

חודשים שלמים הייתי רועדת במיטתי כשהשינה מדירה עצמה מעיניי. בבוקר הייתי מתעוררת במרתף הקר ששימש לי לחדר, ומביטה בתקרה שהיא הרצפה של הקומה העליונה- זו עם הפתח שמוביל לעולם- ובוכה. אני לא אוהבת חתונות. ואני לא אוהבת רגעים כפויים. ואני רוצה להיות הבן של הרוזנברגים, שברח לעולם של חטאים מתוקים...

את הפסח העברנו עם משפחת יצחקי, כמו גם את החודשים שבאו לאחר מכן. עם יואל לא החלפתי מילה. הוא היה שקוע בתפילותיו האילמות וברגלו המקפצת, ובספרים שאביו הורה לו ללמוד. "הוא יהיה רב גדול", הוא אמר לי באחד הערבים, "ואת תהי האישה של הרב, מיכל". לא רציתי להיות האישה של הרב- רציתי להיות רק אישה, או ילדה בת 18 שחיה את חייה מבלי לדעת לאן אלה מיועדים...

יום החתונה התקרב, ואני הפסקתי לחשוב. עיני הפכו ריקות, מבועתות, את הפעולות שנדרשתי לעשות עשיתי כמו אדם ריק בלי מחשבות. נמנעתי ממחשבות, כי מחשבות כאבו לי.

וכאב לי הכל.

"אל תזוזי!", אמרה חנה גרינבאום, מהבית השכן, שבאה לזור ולהכין אותי לחתונה. "אני מנסה לשרוך את השמלה הגדולה הזו- ואת זזה ואני לא מצליחה! עצרי ילדה, תרגעי! מה יש לך?" היא שאלה בתקיפות, בקול דק וגבוה שנשמע קצת כאילו הוצא מהאף ולא ממיתרי הקול. פלטתי אנחה של כאב, של ייאוש, וחנקתי דמעות שחנקו את גרוני. בגרוני. שיוותרו שם. המחשבות היו בלתי נמנעות, וכאב לי לחשוב, אז פלטתי עוד זעקה של כאב ויאוש- וגם מעט דמעות- וקיוויתי שהגברת גרינבאום לא תבחין. היא הבחינה, ואחזה באצבעותיה בפני, ושאלה שוב, בקולה הגבוה והדק שנשמע כמו נחירה ולא כמו דיבור "מה יש לך? ילדה?". "אני מפחדת"- לחשתי, מביטה בה בעיניים גדולות- "ממה יש לך לפחד? את יודעת את תפקידך ויש לך תפקיד נהדר! יש לך כל כך הרבה מזל שבעלך הוא בחור כל כך מוצלח! מפחדת? אילו שטויות. באמת. שטויות גמורות." היא צווחה. מילותיה חרכו בליבי שאיים להתפקע. דבריה צרבו בי כמתכת רותחת- לוהטת בבשר החי. רציתי לרוץ. ולברוח. ו-

...

הגיע הרגע. עמדתי בקצה של שביל העשוי משטיח אדום, ומלא בפרחים. מצדדי היו קרובי משפחה רחוקים שנעלו נעליים מבריקות מידי ובירכו זה את זה באושר עצוב עם כוסות של יין ביד. אני לא אוהבת חתונות. ולא אוהבת את הרגע שבו מביט החתן לכלה בעיניים.

אני לא רוצה. אני לא רוצה. התחלתי צועדת, רגליי רועדות, שיני נוקשות זו בזו, עיניי דומעות. בזווית המבט ראיתי את אמא בוכה, ואת אבא במבט שמלא חשיבות, מגרד בזקנו, ומביט בי הולכת. ואני- אני רוצה ללכת- רוצה ללכת. ובכל צעד איים ליבי להישבר. והשמלה הלבנה שעטפה כל פיסת ערווה בגופי חנקה את אבריי. רציתי לפרוץ אותה- וללכת- אז עצרתי. באמצע שביל שעשוי משטיח אדום, שמלא בפרחים, שמוביל לעתיד שיועד לי מראש. עצרתי, והבטתי באנשים הקרובים שהיו רחוקים כל כך מכל מה שאי פעם קוויתי לאחל לעצמי. הבטתי לשמיים, והבטתי ביואל. במבט נוקב ומלא משמעות- הבטתי בו לראשונה מאז הפעם ההיא בה הוא הוכר לי. והוא לא הביט בי, הוא הביט ברצפה, והניע את פלג גופו העליון קדימה- אחורה- וקדימה ואחורה, מתקדם לשום מקום. רגלו חדלה לנוע פתאום- ורגליי שלי החלו נעות.

הן נשאו אותי על שביל שעשוי משטיח אדום- עד לדלת הכניסה של בית הכנסת ששימשה בשבילי יציאה לעולם. רצתי כמו נערה בטורפת, בשמלת כלה כבדה מנשוא- שעטפה את כל גופי, והרגשתי משוחררת.

בפעם הראשונה בחיי הייתי חופשייה להיות כל מה שאי פעם רציתי.

ברגע ההוא הייתי אני לנצח. בלי חתן, ובלי קשר כפוי שכופים עלי לכנות "אהבה".

ואהבתי. לראשונה ב18 שנות חיי- אהבתי להיות.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=11545059