לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

דיאלוג עם מראה/ דפים מיומנו של גיבור-על זועף



Avatarכינוי:  יאסון

בן: 45





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2010    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

2/2010

'מוקדש לך, באהבה...' VOL.3


 


"איפה חנית?" פלטה בין נשיפה לנשיפה. ללא ספק ההליכה הקשתה עליה את הדיבור.
"חניתי? אני לא מבין..."
"איפה החנית את האוטו שלך, אדיוט?! אתה אמור לקחת אותי הביתה, לא?! לא אמרת שאתה רוצה להשקיע בי? לתת מה שעושה לי טוב? ואל תגיד לי שאין לך אוטו בכלל! עכשיו אני מסתובבת והולכת, אין לי זמן לבזבז על ילדים קטנים שלא מחזיקים אפילו אוטו!"
"אה!" ההבנה ניצתה בפניו והוא הביט סביבו. ימינה ושמאלה לסירוגין. הוא גירד בראשו וניסה נואשות להיזכר.
"הנה- שם!" קרא בשמחה והצביע לעבר אחת הסמטאות, לא הרחק מהם, מספר דקות משם.
"למה שם?",נזפה בו,"למה לא יותר קרוב לחוף? למה אני צריכה ללכת את כל זה עכשיו? לא מספיק שאני עושה לך טובות בלי סוף? נתתי לך לקנות לי קפה! נותנת לך לקחת אותי הביתה! ועכשיו גם ללכת את כל זה?"
"אני מצטער...",ניסה להצטדק,"לא היו חניות פנויות... את יודעת איך החוף בתל אביב בקיץ..."
"בחיי,אתם...",סיננה ופסעה לכיוון שהצביע עליו,"נו! יאללה! אין לי את כל הזמן שבעולם! יש לי עוד מיליון דברים לעשות היום!"

 

ואז- כך, לפתע פתאום,הבין מה היתה המשמעות של הדפיקות המהירות בליבו.

 

הוא התרגש עד לאין שיעור.
 
זה קורה! זה באמת הולך לקרות!!! סוף סוף יש סיכוי אמיתי!!!

 

הוא רץ אחריה מחויך מאוזן לאוזן והתאפק מלהתחיל לדלג באושר כמו ילדה קטנה ולפזז סביבה כמו הכלבלב הנאמן שהיה, פן תבריח אותו שוב.
הוא היה אדיש למבטים ששלחו אחריהם האנשים ברחוב. הוא- קטן קומה וצנום, ממהר בפסיעותיו הטרחניות אחרי אישה גדולת מימדים ועבת בשר, חסרת כל חן בעליל, זועפת ומצחינה שהתגלגלה בכבדות קדימה, לשה באיטיות את האספלט הלוהט תחת רגליה. אלו היו, יש להודות, מבטים של שאט נפש אל מול המראה הגרוטסקי הזה, הקרקס המבחיל הזה, הבלתי אפשרי הזה.
"הנה, זה ממש מעבר לפינה..." הודיע לה הכלבלב בצהלה עולצת.
"כן,כן...",התנשם הלוויתן, מתאמץ כדי לפלוט שתי מילים חסרות סבלנות אלו.
כעת כבר מצא את עצמו מדלג מאושר ללא כל שליטה, חדוות ליבו העולה על גדותיו מעליזות מאיימת לפרוץ דרך עיניו הדומעות מהקלה.
'כל כך הרבה זמן... כל כך הרבה חיפושים... ניסיונות... ועכשיו -זה באמת הולך לקרות... תודה לך, עולם יקר! תודה לך, גורל יקר מפז!!!'
הוא השתרך מאחורי צעדיה הגדולים והכבדים כשעברו את הפינה, הישר אל תוך סמטה צרה וחשוכה. סמטה חסרת שם, שוממה ושקטה. אחת מיני רבות ברחובותיה של תל אביב הכבירה...
היא פסעה עוד מספר צעדים, הולכת ונבלעת בחשכת הצללים הקרירים שהסמטה הציעה לעוברי האורח המיוזעים, מביטה בכעס הולך וגובר ימינה ושמאלה.
"מה אתה מבלבל לי את המוח?!",רטנה, מעמיקה בהליכתה המזדחלת אל תוך הסמטה,"איפה הגרוטאה שלך?! אין לי זמן לשטויות האלה!!!"


 

לא נשמעה כל תשובה מאחוריה.


 

הכעס מילא אותה, היא נחרה בחוסר סבלנות והסתובבה, מתכוננת להפיל על הכלבלב הקטן והמתרפס את כל מפולת השלגים שבה.
"תשמע, יא חתיכת-"

ונעצרה עם פה פעור.

 

הכלבלב קרב אליה לאיטו, דמותו הפעוטה מסתירה את הרחוב מאחוריו, חיוך ענקי, מאושר, מרוח על פניו, אישוניו מזגזגים בארובות עיניו, חסרות מנוח ובידו הרזה פטיש גדול, עצום, חסר התאמה לחלוטין אל מול דמותו הצנומה.

 

"מה...",מלמל הלוויתן וצעד לאחור, נפחד.
רגלה נתקלה בארגז בירות ריק והיא איבדה את שיווי משקלה. היא נפלה ארצה, מעלה עננים של אבק ושקיות זבל עתיקות. היא הרימה את ראשה במהירות, לא מניחה לו לחמוק משדה ראייתה ופצחה שוב במחול המגוחך הזה, של גופה העצום שמנסה לשוב ולהזדקף.
'זה מרתק',חשב הכלבלב והתקרב אליה יותר, אומד אגב כך את משקלו של הפטיש המוכר, שהוצנע מתחת לערימת עיתונים ישנים בפתח הסימטה מבעוד מועד. ידו הזיעה מהתרגשות והוא חשש להפיל אותו,'נראה כאילו הרצפה התאהבה בה לגמרי, מסרבת להיפרד ממנה...'
הלוויתן נעץ בו עיניים פעורות לרווחה, מבט של זוועה, ופה פעור המתנשף מהמאמץ...
"אל... תתקרב..." הצליחה לפלוט בעודה נלחמת למוות בכוח המשיכה,"אני..."
הוא כבר התקרב אליה מרחק נגיעה. מסוקרן... בוחן...
היא חדלה מנסיונותיה העלובים לעצב מילים ושאפה את שארית האוויר שהמציאות אפשרה לה לתבוע לעצמה ברגעים קריטיים אלה על מנת לצרוח כפי שלא צרחה מעולם.

 

היא לא הספיקה.

 

הפטיש הגדול ניחת על ראשה כהרף עין.

דם ועצם התעופפו לכל עבר, הופכים לאחד עם הזוהמה שמלאה את הסמטה המעופשת גם ככה.

 

הכלבלב הזדקף על שתי רגליו האחוריות והתבונן בה בעניין. חוקר. תר. חיוכו לא מש לרגע משפתיו. ואז-הנחית את הפטיש שוב. ושוב ושוב.. מרטש בה ללא היכר.

היא פרפרה עוד מספר רגעים, מספר דרגות בסולם ריכטר מתחת לרגליו ואחר נדמה.


 

הוא התנשף מעונג, מלוכלך, צבוע בצבעי גופה, מזיע, האקסטזה ממלאת את כל חושיו והוא עצם את עיניו, ממאן לעזוב, ממאן להרפות מן התחושה הנהדרת הזאת, הכח הממלא אותו. זכות הראשונים. זכות הבחירה. כושר ההחלטה. לעולם לא להיות עוד מנותב, מובל...

 

שהרי הוא המלך והוא השליט- והוא יהיה זה שיחליט,

                                               מי יחיה ואת מי ימית...

היוזם היחידי והנוקם הבלעדי...

הוא האלוהים והוא המלאכים...

הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת... הוא הכל והוא העולם!

 

והוא ימלא את משאלתה של זאת האחרונה -היא מצאה חן בעיניו דווקא-

                                   הוא ימלא את העולם באנשים כמותה.

                                                            בצלמה ובדמותה.  ככה.                                                         

                                                               בדיוק באותה הצורה.

                                                     באותה הצורה חסרת הצורה.

                                                                        מופשטת, 

                                                              בלתי ניתנת להגדרה.

 

והוא יהיה היחידי שיוותר מעוצב.

                                     מוגדר.

           ולא יהיה מי שיקרא תיגר

                                    עליו.

                 בשל,

                    בוגר,

                      מושלם,

                          לא עוד חצוי

                             יפה עד לעינוי

                                 ומסורטט כראוי...

 

 

-

 

"כאשר כיעור נפשך יתגלה בי לראשונה,

  או-אז אדע את אשר נחבא מעיניי-

  את היא האופל בהתגלמותו,

  את היא הרוע בכל הדרו,

  את היא תהום הנשייה

  ובור השפכין.

 

  את היא הגחלים הרוחשות לרגלי ההר,

  רגע לאחר החורבן,

  את היא השד המרקד על קבר היער,

  רגע לאחר הכריתה,

                  הפלישה

  של תום התמימות,

  אובדן הזכות.

 

  את היא האכזריות.

  את היא הניכור.

  את היא האנוכיות.

  את היא הקרירות.

 

  את היא את."

 

נכתב על ידי יאסון , 25/2/2010 19:23  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




445
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , יצירתיות , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ליאסון אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על יאסון ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)