את לא אמיתית.
זה לא יכול להיות.
שנים של בדידות יקרות ערך, מקודשות, מייסרות, שנאספו ונאגרו יחדיו בעמל רב מנשוא לכדי אלומה זוהרת וייחודית משל עצמי מתפוררות, מתנפצות לי אל תוך ההזמנה המפתה שבהוויה היומיומית במחיצתך.
מתיקות זרה.
שייכות מוזרה.
זה לא אני.
לא ולא.
אלו הם לא החיים שהתמכרתי אליהם.
אבל את כה חמה למראה ובלתי מוטלת בספק ומשום מה אני אכן מתפתה ללטף את החלום. ואת אכן כאן - גופך הענוג מטיל צל שמתארך, הולך ותופס ממשיות ככל שמתמלא היום. מפורר בקלות את רצוני המחליד מאבק של שנים, שכבות על גבי שכבות של אכזבות והטעיות פוחזות, סוררות וממרות.
אני נאבק בעצמי.
מגרש את החשיכה שבי ושולח יד לאחוז בליבך הלבן כשלג, להתפתל סביב דמותך הנוצצת ככוכב מורה-דרך ולרקוד איתך את מחול התקווה שמעולם לא הייתה מנת חלקי באמת, משתוקק להתמזג לכדי ישות אחת עם כל מה שאת - נפשך, עתידך - בוהה כמכושף באגמי עינייך, שבוי כל כך בגבעות חיוכך וחושב לעצמי- זאת היא מולדת ראויה. מהרהר- אולי הפעם זה נכון. אולי סוף סוף זה קורה ואת אכן כאן ואת אכן שלי ואני אכן שלך, כל כך כל כך ושנינו שפויים. שלווים. מוצאים את ביתנו, את גינתנו וכל הזריחות, כמו גם השקיעות- הן כולן שלנו לעשות בהם ככל העולה על רוחנו.
מגוייס, אפוא, לצבא של אומץ, לגיון זרים של כנות, מוכן ומקבל, אני קרב לאיטי ודורך את נשק השמחה השלמה הלזה שמעולם לא למדתי באמת להשתמש בו כראוי, מקרב את פניי לנשק לשפתייך בעדנה אוהבת, מתמסרת ומוקירת תודה...
ואת מתפוגגת כעשן.
הקץ לחלום.
"קום,
לך לך מעם האשליה,
של מעלייך את האפילה
ואתוודה-
חטאי רבים,
חסדי מרומים
ואני המרומה,
הנבגד,
פושט היד
ובמחילה אכבוש בזעם
את יצרי ואותך.
ובי נשבעתי
ועל ראש ההר התנבאתי,
לך, מלכתי,
אתן את חלום חיי,
יהלום חזיונותיי,
עד הלום
ומכאן והלאה-
כפלג מים חיים אתנחל בצל יערך
ואזרום
ואפריח ואבריח ואשמח
ומעתה ועד עולם-
הפריחה תהא מנת חלקך.
ולא עוד נתבדה.
לא עוד."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יאסון