"כן,אני עוזבת אותו בשבילך," אמרה בלחישה והתקרבה אליו, מושיטה יד ללטף את לחיו הדוקרנית. "אותך אני אוהבת. אתה זה שאני רוצה. היחיד. וחוץ מזה שאתה הרבה יותר חתיך," הוסיפה במשיכת כתף אגבית," מה זה חתיך. שווה בטרוף... רק לראות אותך בלי חולצה..."
הוא מצידו, לא יכל גם להימנע מכך וליטף הוא גם את לחייה, מביט אל תוך עיניה המדהימות. מרגיש ונותן להרגשה, להבנה הנהדרת הזאת למלא את כל כולו. מבין ומשלים עם ההבנה הזאת, מפנים אותה-למרות כל התסכול, הכעס, האכזבה והתיעוב העצמי וההדדי- הוא אהב אותה ככ... הוא לא יכל שלא... זהו ייעודו וגורלו, כמו גם ייעודה וגורלה ודבר אחר לא ישנה זאת. הוא היה האחד והיחיד, המלך והנסיך, האל הבלעדי והיא- לב ליבה של הממלכה בה שלט ביד רמה. הסיבה והתוצאה והכל הכל- למענה. בחיוך יכל לראות איך גם החיוך שלה הולך ומתפשט על פניה המתוקות. החיוך המדהים הזה שלה... ורק היא ידעה לחייך חיוך שכזה...
הוא משך אותה אליו לאט, בעדינות ונישק אותה, מופתע שוב פעם לגלות, ממש כמו פעם, עד כמה השפתיים שלהם מתאימות. כאילו נוצרו אך ורק האחד בשביל השנייה. סיר ומכסה...
אחר כך הפשיט אותה והיא הפשיטה אותו.
אחרי זה כבר לא זכרו כלום.
מערבולת של תשוקה ערפלה את הכל.
ולמחרת בבוקר הוא התעורר לבד.
שוב לבד.
וידע.
זה היה שוב חלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יאסון