דיאלוג עם מראה/ דפים מיומנו של גיבור-על זועף

"איפה חנית?" פלטה בין נשיפה לנשיפה. ללא ספק ההליכה הקשתה עליה את הדיבור.
"חניתי? אני לא מבין..."
"איפה החנית את האוטו שלך, אדיוט?! אתה אמור לקחת אותי הביתה, לא?! לא אמרת שאתה רוצה להשקיע בי? לתת מה שעושה לי טוב? ואל תגיד לי שאין לך אוטו בכלל! עכשיו אני מסתובבת והולכת, אין לי זמן לבזבז על ילדים קטנים שלא מחזיקים אפילו אוטו!"
"אה!" ההבנה ניצתה בפניו והוא הביט סביבו. ימינה ושמאלה לסירוגין. הוא גירד בראשו וניסה נואשות להיזכר.
"הנה- שם!" קרא בשמחה והצביע לעבר אחת הסמטאות, לא הרחק מהם, מספר דקות משם.
"למה שם?",נזפה בו,"למה לא יותר קרוב לחוף? למה אני צריכה ללכת את כל זה עכשיו? לא מספיק שאני עושה לך טובות בלי סוף? נתתי לך לקנות לי קפה! נותנת לך לקחת אותי הביתה! ועכשיו גם ללכת את כל זה?"
"אני מצטער...",ניסה להצטדק,"לא היו חניות פנויות... את יודעת איך החוף בתל אביב בקיץ..."
"בחיי,אתם...",סיננה ופסעה לכיוון שהצביע עליו,"נו! יאללה! אין לי את כל הזמן שבעולם! יש לי עוד מיליון דברים לעשות היום!"

ואז- כך, לפתע פתאום,הבין מה היתה המשמעות של הדפיקות המהירות בליבו.

הוא התרגש עד לאין שיעור.
 
זה קורה! זה באמת הולך לקרות!!! סוף סוף יש סיכוי אמיתי!!!

הוא רץ אחריה מחויך מאוזן לאוזן והתאפק מלהתחיל לדלג באושר כמו ילדה קטנה ולפזז סביבה כמו הכלבלב הנאמן שהיה, פן תבריח אותו שוב.
הוא היה אדיש למבטים ששלחו אחריהם האנשים ברחוב. הוא- קטן קומה וצנום, ממהר בפסיעותיו הטרחניות אחרי אישה גדולת מימדים ועבת בשר, חסרת כל חן בעליל, זועפת ומצחינה שהתגלגלה בכבדות קדימה, לשה באיטיות את האספלט הלוהט תחת רגליה. אלו היו, יש להודות, מבטים של שאט נפש אל מול המראה הגרוטסקי הזה, הקרקס המבחיל הזה, הבלתי אפשרי הזה.
"הנה, זה ממש מעבר לפינה..." הודיע לה הכלבלב בצהלה עולצת.
"כן,כן...",התנשם הלוויתן, מתאמץ כדי לפלוט שתי מילים חסרות סבלנות אלו.
כעת כבר מצא את עצמו מדלג מאושר ללא כל שליטה, חדוות ליבו העולה על גדותיו מעליזות מאיימת לפרוץ דרך עיניו הדומעות מהקלה.
'כל כך הרבה זמן... כל כך הרבה חיפושים... ניסיונות... ועכשיו -זה באמת הולך לקרות... תודה לך, עולם יקר! תודה לך, גורל יקר מפז!!!'
הוא השתרך מאחורי צעדיה הגדולים והכבדים כשעברו את הפינה, הישר אל תוך סמטה צרה וחשוכה. סמטה חסרת שם, שוממה ושקטה. אחת מיני רבות ברחובותיה של תל אביב הכבירה...
היא פסעה עוד מספר צעדים, הולכת ונבלעת בחשכת הצללים הקרירים שהסמטה הציעה לעוברי האורח המיוזעים, מביטה בכעס הולך וגובר ימינה ושמאלה.
"מה אתה מבלבל לי את המוח?!",רטנה, מעמיקה בהליכתה המזדחלת אל תוך הסמטה,"איפה הגרוטאה שלך?! אין לי זמן לשטויות האלה!!!"

לא נשמעה כל תשובה מאחוריה.

הכעס מילא אותה, היא נחרה בחוסר סבלנות והסתובבה, מתכוננת להפיל על הכלבלב הקטן והמתרפס את כל מפולת השלגים שבה.
"תשמע, יא חתיכת-"

ונעצרה עם פה פעור.

הכלבלב קרב אליה לאיטו, דמותו הפעוטה מסתירה את הרחוב מאחוריו, חיוך ענקי, מאושר, מרוח על פניו, אישוניו מזגזגים בארובות עיניו, חסרות מנוח ובידו הרזה פטיש גדול, עצום, חסר התאמה לחלוטין אל מול דמותו הצנומה.

"מה...",מלמל הלוויתן וצעד לאחור, נפחד.
רגלה נתקלה בארגז בירות ריק והיא איבדה את שיווי משקלה. היא נפלה ארצה, מעלה עננים של אבק ושקיות זבל עתיקות. היא הרימה את ראשה במהירות, לא מניחה לו לחמוק משדה ראייתה ופצחה שוב במחול המגוחך הזה, של גופה העצום שמנסה לשוב ולהזדקף.
'זה מרתק',חשב הכלבלב והתקרב אליה יותר, אומד אגב כך את משקלו של הפטיש המוכר, שהוצנע מתחת לערימת עיתונים ישנים בפתח הסימטה מבעוד מועד. ידו הזיעה מהתרגשות והוא חשש להפיל אותו,'נראה כאילו הרצפה התאהבה בה לגמרי, מסרבת להיפרד ממנה...'
הלוויתן נעץ בו עיניים פעורות לרווחה, מבט של זוועה, ופה פעור המתנשף מהמאמץ...
"אל... תתקרב..." הצליחה לפלוט בעודה נלחמת למוות בכוח המשיכה,"אני..."
הוא כבר התקרב אליה מרחק נגיעה. מסוקרן... בוחן...
היא חדלה מנסיונותיה העלובים לעצב מילים ושאפה את שארית האוויר שהמציאות אפשרה לה לתבוע לעצמה ברגעים קריטיים אלה על מנת לצרוח כפי שלא צרחה מעולם.

היא לא הספיקה.

הפטיש הגדול ניחת על ראשה כהרף עין.

דם ועצם התעופפו לכל עבר, הופכים לאחד עם הזוהמה שמלאה את הסמטה המעופשת גם ככה.

הכלבלב הזדקף על שתי רגליו האחוריות והתבונן בה בעניין. חוקר. תר. חיוכו לא מש לרגע משפתיו. ואז-הנחית את הפטיש שוב. ושוב ושוב.. מרטש בה ללא היכר.

היא פרפרה עוד מספר רגעים, מספר דרגות בסולם ריכטר מתחת לרגליו ואחר נדמה.

הוא התנשף מעונג, מלוכלך, צבוע בצבעי גופה, מזיע, האקסטזה ממלאת את כל חושיו והוא עצם את עיניו, ממאן לעזוב, ממאן להרפות מן התחושה הנהדרת הזאת, הכח הממלא אותו. זכות הראשונים. זכות הבחירה. כושר ההחלטה. לעולם לא להיות עוד מנותב, מובל...

שהרי הוא המלך והוא השליט- והוא יהיה זה שיחליט,

                                               מי יחיה ואת מי ימית...

היוזם היחידי והנוקם הבלעדי...

הוא האלוהים והוא המלאכים...

הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת... הוא הכל והוא העולם!

והוא ימלא את משאלתה של זאת האחרונה -היא מצאה חן בעיניו דווקא-

                                   הוא ימלא את העולם באנשים כמותה.

                                                            בצלמה ובדמותה.  ככה.                                                         

                                                               בדיוק באותה הצורה.

                                                     באותה הצורה חסרת הצורה.

                                                                        מופשטת, 

                                                              בלתי ניתנת להגדרה.

והוא יהיה היחידי שיוותר מעוצב.

                                     מוגדר.

           ולא יהיה מי שיקרא תיגר

                                    עליו.

                 בשל,

                    בוגר,

                      מושלם,

                          לא עוד חצוי

                             יפה עד לעינוי

                                 ומסורטט כראוי...

-

"כאשר כיעור נפשך יתגלה בי לראשונה,

  או-אז אדע את אשר נחבא מעיניי-

  את היא האופל בהתגלמותו,

  את היא הרוע בכל הדרו,

  את היא תהום הנשייה

  ובור השפכין.

  את היא הגחלים הרוחשות לרגלי ההר,

  רגע לאחר החורבן,

  את היא השד המרקד על קבר היער,

  רגע לאחר הכריתה,

                  הפלישה

  של תום התמימות,

  אובדן הזכות.

  את היא האכזריות.

  את היא הניכור.

  את היא האנוכיות.

  את היא הקרירות.

  את היא את."

היא הושיטה יד לתיקה האפור, המחורר והמלוכלך, הוציאה סיגריה מגולגלת ומצית זיפו חבוטה, ממוללת אותה באצבעותיה השמנמנות, מושכת באפה בקולניות ויורקת ליחה לצידה. היא הדליקה אותה ותוך רגע אחד עשן מחניק אפף את שניהם.

הוא השתדל בכל מאודו שלא להשתעל, למרות סלידתו ארוכת השנים מנושא זה, שלא תעלב, שלא תכעס ושלא תלך לו עכשיו, משהיה כל כך קרוב...

'צריך לתת לה להרגיש נינוחה. בטוחה. היא מוצאת חן בעיניי.' שינן לעצמו שוב ושוב.

"יש לזה ריח טוב",שיקר,"מה זה?"
"מה זה כבר יכול להיות, טמבל?",רטנה,"זה גנג'ה. גראס. נראה לך באמת שאני יעשן את הזבל שמוכרים בארץ הזאת?! אני? רק טבעי אני!"
"אה." פלט בעצבנות והביט סביב במהירות, מוודא שאף צבע תכלכל חבוש כובע כחלחל לא התגנב לשדה ראייתו בלי ששם לב.
"כן, אני רק חומרים טבעיים. לא מתקרבת לזבל הזה, כמו כל דבר אחר במדינה הזאת ובאנשים האלה. רק זבל מסביבי..."
"אני מניח..."
"מניח מה?"
"שאת צודקת..."
"בטח שאני צודקת.העולם היה מקום הרבה יותר טוב אם היו בו רק אנשים כמוני."
"לא היית משתעממת מזה?"
"משתעממת?! מה פתאום?!הייתי מתענגת על זה, לראות את עצמי בכל מקום, בלי לריב, בלי שיציקו לי, שידעו תמיד מה אני רוצה, בלי להתאמץ. הכי כיף!"
"אוקיי..."
"ולמה שאתה תבין את זה?",נחרה בבוז ושאפה בחדות מהג'ויינט שלה, עשן מצחין מתערבל סביב פנייה,"הרי אתה אחד מהם... סתום בלחץ..." קולה החל להישמע עמום יותר ויותר מבעד לאדי הצמח המערפל.
"אני מניח..."
"כן,",קבעה נחרצות בקול רם והחלטי,"אין דבר אחד שתבין כמו שאני מבינה, רמת ההבנה שלי מתעלה על פני כל רמת הבנה לכאורה של האחרים. כולם פה מסביבי הם פשוט אדיוטים מושלמים..."
"יכול להיות..."
"ואולי בגלל זה ניגשת אליי מלכתחילה,"המשיכה החזרזירה הדוחה במסע ההערצה העצמי שלה,"כי ראית ששווה להשקיע בי... נכון שאני צודקת?"

תקווה ניצתה בליבו ועיניו הוארו.

"כן! בטח שבגלל זה! לא יכולתי לחשוב על מישהו אחר שיהיה ראוי להשקעה מצידי!" ענה לה בהנהון ראש מהיר, עיניו משדרות הסכמה נמרצת.
"כן, כמו שחשבתי... בדיוק כמו כולם! חושב שהוא כל כך משהו, שאם הוא כבר משקיע במישהו, אז זה חייב להיות המישהו הכי מיוחד שהוא מכיר, כי אחרת למה שישפיל את עצמו ככה... טיפוסי...  אני גם בטוחה שעשית את זה רק כדי להיכנס לי לתחתונים..."
"מה?!",הוא הזדעזע,"מה פתאום?!!  בכלל לא התכוונתי ש..."
"אוי שתוק כבר!!! כמה אתה מדבר!!! לא מפסיק לרגע!!! אתה כמו פטיפון אתה!!! סתום קצת ותן לי ליהנות מהשמש הזאת..."
הוא השתתק, כמצוותה.

היא שמטה את בדל הסיגריה על החול הנקי ונאבקה לקום, כובד משקלה הלוויתני מכריע אותה בכל ניסיון מחדש.
הוא קפץ מיד והושיט ללוויתן את ידו לעזרה.

היא הביטה בו, משתאה.

התגובה מצידה למעשה האבירי הזה לא איחרה להגיע- היא חבטה בכף ידו בחוזקה והסיטה אותה ממנה.

"שלא תעיז לגעת בי!!!",שאגה, מסבה אליה תשומת לב מיותרת מצידם של שאר הרוחצים בחוף,"מי אתה בכלל שארשה לך לגעת בי?!!!!! מה אתה חושב לעצמך?!!!! מי אתה חושב שאתה?!!!" שאם נתתי לך לקנות לי קפה אתה יכול כבר להרשות לעצמך למזמז אותי?!!!! חתיכת נבלה מגעיל!!!!!"
"רק רציתי לעזור לך..."
"אל תעזור לי!",היא קטעה אותו והמשיכה בהתפרצות הר הגעש הפרטי שלה, רכס הרים שכמותה,"מה אתה חושב, שאני לא יכולה להסתדר לבד כי אני אישה?!!! שאני צריכה מישהו בכלל שיעזור לי?!!! אדיוט אחד!!"
הוא נעמד שם, בסבלנות, בעוד הלוויתן נאבק שוב ושוב להזדקף. לבסוף היא הצליחה, מתנודדת קלות מהשפעת הסם ומהשפעת משקלה הלא אנושי והחלה פוסעת משם והלאה, בחזרה לכיוון הרחוב הראשי, מתעלמת מבגדיה המלוכלכים מחול רטוב. ממילא הם השתלבו באופן מדהים למדי עם שאר המראה המוזנח שלה, החל בשיערה שלא טופח זה שנים , וכלה בעורה שלא ידע קרם לחות או סבון מעודו. הם נקנו, ככל הנראה, בסכום פעוט בדוכן המוזנח והצדדי ביותר בשוק הפשפשים.
היא דידתה משם והלאה, אם כן, רוטנת לעצמה על טיפשותה ויהירותה של האנושות כולה... קלישאה מעוררת חמלה על גיבן ארופאי כלשהוא...

הוא הביט בה בעצב, מאוכזב מניסיון נוסף שכשל. מאוכזב מעצמו...

ואז, להפתעתו הגמורה והמוחלטת, היא נעצרה.

והסתובבה, מביטה הישר לתוך עיניו.

"אני אחכה לך עוד הרבה זמן?" צעקה אליו בכעס.

הוא חייך בהתלהבות ומיהר אליה, כלבלב נאמן שכמותו.

היא עלתה מן הים ולו על מנת להשליך חול נוסף על מדורת תשוקותיו.

המים נטפו ממנה והלאה, אפילו הם סולדים ממגע עורה החשוף, המטונף. עור כזה, שאפילו האוקיינוס הגדול מכולם לא יוכל לשטוף. עור כזה אפל, שאפילו השמש הזוהרת מכולן לא תוכל להאיר. כה אפל היה... דשדושה המסורבל בינות לגלים דומה היה לאגדה עתיקה על מפלצת מעמקים שהגיחה מעולמות אחרים, גדולה, מכוערת ושמנה...

הוא ניגש אליה מהסס, חושש.

"איך קוראים לך?" שאל.

"לי?" שאלה בחיוך, חושפת שיניים שחורות-צהובות,כגופה הנרקב של דבורה זקנה."ולמה אתה רוצה לדעת?"

"סתם,"ענה ומשך בכתפיו,"סתם חשבתי לעצמי שבגלל שאני כאן לבד ואת כאן לבד נוכל ללכת לשתות יחד איזה קפה...את יודעת...לא בריא להיות לבד..זה משעמם..."

הוא ניסה לחייך אליה את אחד מחיוכיו הביישניים,אבל במקום זה שלח אליה את אחד ממבטיו הנודעים-המפוחדים...

היא אמדה אותו במבטה שלה, המזלזל, המתנשא, אומדת אותו מכף רגל מטופפת בעצבנות ועד לשיערות ראשו הדלילות, המדובללות.

היא גיחכה למראה עיניו המתרוצצות הנה והנה בחוסר נוחות.

"למה לא,"אמרה לבסוף,"ניתן לך לפנק אותי קצת... גם ככה שכחתי את הארנק בבית..."

הוא חייך והחניק במאמץ רב שאגת אושר שאיימה להימלט אחוזת חרדה ממנו ומבית החזה שלו.

"מצויין!"הסתפק בקריאת התלהבות קולנית במיוחד,"תשארי כאן, תתייבשי לך ואני אביא לך את הקפה לפה. איך את שותה אותו?"

"חמודי,"מלמלה בשאט נפש בעודה מנערת את תלתליה המעוותים, חסרי הצורה והצבע,"ברור שאשאר כאן, מה חשבת? שארוץ אחרייך? זה אתה שאמור לפנק אותי, לא? כפית קפה, שלוש כפיות סוכר וחסר לך שלא תערבב טוב..."

"וודאי,וודאי...",גמגם,"ברור שלא חשבתי ככה... אני חוזר עוד דקה..."

הוא הסתובב במהירות, מזכיר לעצמו ברגע האחרון שיש סלע גדול מאחוריו,נמנע מבעוד מועד מהתנגשות שתהפוך אותו, ללא ספק, ליצור יותר מגוחך משהיה גם ככה ופצח בריצה קלילה לעבר בית הקפה הסמוך.

חיש מהר חזר עם שתי כוסות קפה אטומות היטב-חלילה לו מללכלך את אצבעותיה של הבחורה-ומצא אותה כבר לבושה לחלוטין, משלבת ידיים ומביטה הנה והנה בחוסר סבלנות.

 "כמה זמן עוד אצטרך לחכות לך?!",נזפה בו,"אל תשכח שזאת אני שעושה לך טובה,אתה יודע!!"

"אני יודע, אני יודע...",מלמל בהתנצלות,"היה תור ארוך בקופה..."

"תרוצים מפגרים...",סיננה וחטפה את הכוס מידו הרועדת. ידה אכולת דקירות המחטים והצהובה מכימיקלים הדפה בגסות את המכסה לחול והיא לגמה מהמשקה בקול מציצה מבחיל.

הוא בהה בה כמכושף. נדמה היה לו שכל מה שתעשה, כל תנועה, כל צליל מציצה- יעטפו אותו בהילה קסומה וישליכו אותו לתוך אבדון של ערגה.

"תרצי לשבת?" שאל אותה בשקט.

ללא מתן תשובה נאותה היא התיישבה בחבטה, משקלה הבלתי ייאמן משקיע את גופה עמוק בחול.

"אתה באמת חושב שאחכה להזמנה שלך?" גיחכה בלי להביט בו כלל, עסוקה בכוס שבידה.

הוא הזכיר לעצמו, שוב, שהיא אדם בזכות עצמה, בעל רצונות ושאיפות משל עצמה ותהיה זו טיפשות מצידו להניח שהיא באמת ממתינה לאישור ממנו על כל פעולה שתרצה לנקוט בה. משמעות הזוגיות האמיתית, האחת והיחידה שבאמת אפשרית וברת זכות קיום, היא היכולת להניח לאחר להיות הוא עצמו ויחד עם החיבור המופלא ביניכם ליצור דבר חדש לגמרי. להניב פירות חדשים.

הוא התיישב בעדינות לצידה, משתדל בכל מאודו שלא לחדור לחלל הפרטי שלה. לכבד. לא להכביד עליה בנוכחותו ולהניח לה להיות היא עצמה.

היא המשיכה לשאוב את המשקה ולבהות בים, כאילו לא מודעת להימצאותו שם כלל.

לבסוף, לאחר שאגר מספיק אומץ, הוא החליט לשאול.

"אז מה את עושה בחיים?"

היא, כמובן, לא ענתה לו. שקועה היתה בהזיות משל עצמה שנבעו, ככל הנראה, משימוש יתר בסם כזה או אחר. עיניה המזוגגות, הפוזלות, נתלות על מראה כלשהוא באופק שנגלה לעיניה בלבד, נהיר אך ורק לה.

אז הוא החליט לשאול שוב.

"אז מה את עושה בחיים?"

היא התנערה לפתע ותקעה בו מבט זועף, דוב גדול, עצום, שכועס על שחדלו את תרדמת החורף שלו, זועמת על שהזכיר לה, בחוצפתו, שיש עוד אנשים בעולם חוץ ממנה.

"מה!" ירקה.

"שאלתי - מה את עושה בחיים?"

"למה!"

"סתם... הייתי רוצה להכיר אותך... לדעת מי את..."

"למה!"

"לא יודע... את מעניינת אותי..."

"מי אתה בכלל!"

הוא פלבל בעיניו. היא הצליחה לבלבל אותו.

"אני הבחור שקנה לך את הקפה..."

"אני יודעת, אבל מי אתה ולמה אתה נדבק אליי ככה?!!!"

הוא השתתק. מרגיש שההישג שהרגיש כה קרוב אליו עד לפני רגעים מספר חומק לו מבין ידיו במהירות.

"לא יכול שלא... את יפייפיה..."

היא הביטה בו,המומה.

ואז פרצה בצחוק.

"בחיי שאתה מגוחך... מי מלמד אותך את כל המשפט התחלה האלה? או שאתה ממציא אותם לבד? אין פלא שאף אחת לא משתינה עלייך..."

הוא הסמיק וצחקק במבוכה.

"תקשיב לי, ילדון מפגר, זה שנתתי לך את הכבוד לקנות לי קפה לא אומר שאתה יכול להידחף לחיים שלי ככה... אתה קצת חוצפן, אני חושבת..."

"אני יודע, אני יודע..." ,גמגם, "פשוט... ראיתי אותך שם, במים... וכל כך כבשת אותי שהרגשתי שאני חייב להכיר אותך, לגלות מה עושה לך טוב ולתת לך את זה..."

"מה עושה לי טוב?!!!" עיניה הוצפו בזעם, סומק התפשט על לחייה התפוחות, המצולקות מפצעי אקנה, "מה עושה לי טוב?!!!! לעוף מכל מקום שישי בו אנשים מטומטמים ומפגרים כמו כל אחד ואחד בעולם הזה שלא מתקרבים ולא יתקרבו בחיים לרמה של הבנאדם שאני!!!! לעבור לגור במקום שיש בו רק אנשים ברמה שלי ולא עלובים כאלה כמו כולם במדינה המטומטמת הזאת!!!"

"טוב,טוב... לא צריך להתעצבן...",ניסה לפייס אותה.

"אז אל תעצבן אותי, ילד!",היא הביטה בו במבט בוחן,"ונראה לי שאתה פשוט אחד מאלה, מהמטומטמים המגעילים. בחיי,צריך להשמיד אתכם אחד אחד. כמו ג'וקים. אתם עלבון למין האנושי!!!"

"למה? אני באמת רוצה רק לעשות לך טוב..."

"אוקיי! אז תהפוך את העולם למלא באני...",גיחכה בבוז,"אתה יכול? לא? לא חשבתי ככה. אני יש רק אחת. ובצדק. אני יותר מידי שווה בשביל לשכפל אותי."

"נכון..." אמר והשפיל את עיניו.

הבריזה הקלה טפחה על פניהם והחמסין שב לפקוד את גופם.

הוא יכל לחוש בו... מייבש את עורו... מאדה את כוח רצונו...

מייבש את עורה... מפיץ את סרחון זיעתה לכל עבר...