דיאלוג עם מראה/ דפים מיומנו של גיבור-על זועף

ראיתי אותך מגיחה אל תוך עולמי עשרות פעמים.

עינייך אומרות אהבה, הליכתך-גאווה. שפתייך מבקשות תשוקה וליבך-קרבה.
שיערך הזהוב מתנודד קלות ברוח הסתיו העצוב. עינייך הירוקות-אפורות מספרות על עולמות אחרים, זמנים טובים יותר. אפשריים.

תקווה שלשם שינוי לא תהא מאוסה. ברוכה בבואה. הכל יראה אחרת באותם עידנים קסומים, מופלאים... גלקסיה חדשה תתפרש למרגלותיי... התעלות ריאלית לחלוטין...

ובאותם חזיונות לא-מוגשמים, חלומות בהקיץ לא-לי, את ניגשת אליי וכל קומתך אומרת אצילות, מקדישה לי את חיוכך ואת עולמך, מכפרת על חטאי העבר ופשעי העתיד, מכפרת על כל האכזבות כולן, על כל הדמעות הארורות כולן, על החורבן עצמו והשבר בכבודו, על כל מה שנעשה ומה שיעשה, במחווה אחת ויחידה, תמימה, של קידושין...

ואוהבת אותי כל כך...

ושלי כל כך...

והנה, כך, לפתע פתאום, כאילו שר הגורל האמיתי לועג לשאיפת חיי העלובה, המלקה, בניגוד לכל הציפיות ולמרות כל הסיכויים הסבירים כולם- באמת הגעת...

ועכשיו-מה אני אמור לעשות עם זה?

"שובי שוב למחוזות דימיוני-
  ואשכון איתך שם לבטח,
  הערפילים לא יקחו אותך שוב,
  והאמת לא תתנפץ אל קירות חיי.

  הזריחות לא יעירו בך את אימתי
  והים לא ישטוף ממך את תקוותי,
  האביב לא יפריח בך את תשוקתי
  והיער לא יגדע בך את נשמתי.

  ההרים לא ידרסו,
  המדבר לא יבכה.

  האגמים לא ישנו
  והגשם לא יפשיר.

  השלג לא יאהב-

  וכך גם אני."

היא אף פעם לא הבינה באמת מה היה הקטע הזה של בני אדם עם ים.

מבחינתם זו סתם עוד שלולית גדולה.

ההתגודדות האנושית הזאת סביב מאגר מים טבעי כזה או אחר היתה דבר שנשגב מבינתה, חסר טעם בעליל.
יש לכם מים בבית, אנשים, מלאו אמבט והשתכשכו להנאתכם. למה כולם צריכים לראות את כל מפלי השומן האלה או את פרוות הגב שלכם?
אם כי נאלצה להודות שאכן היה דבר מה מעניין באורבניות האפורה,המכוערת להפליא הזאת, המתנגשת בקו החוף הפראי הזה.
נו,מילא.. ברומא- היה רומאי ועל חוף הים- היה נודיסט. אז היא השתרעה לה בעצלתיים, אפוא, על המגבת, גופה בוהק בשמן שיזוף, מקושט בביקיני קטנטן, ורוד, עיניה מכוסות משקפי שמש שחורות, בלתי חדירות, מנערת אגב כך את תלתליה הזהובים משארית המים שדבקו בהם.
היא הסתכלה ימינה ושמאלה, נשענת על מרפקיה, והציד החל...

שמן מידי.
רזה מידי.
גבוה מידי.
יפה מידי.
מאולף מידי.
מאולץ מידי.
מבוגר מידי.
צעיר מידי...

יש להיות קפדנים, הזכירה לעצמה ועם זאת- בררנות יתר תוביל לכך שהיא תחזור לביתה שוב בידיים ריקות. ואת האמת? ממש אין לה כח לנזיפה נוספת. אחרי הכל, היא הייתה האחרונה מבנות כיתתה שנותרה ללא בחירה.

ואז-ראתה אותו.

ליבה ניתר לו בקרבה והיא ידעה שהוא יהיה האחד.

היא כחכחה בגרונה, הבליטה את תכונות נשיותה המזדקרות והחלקלקות, הגמישה את עורה המפתה, התרכזה בדמותו השחרחרה והחסונה ושלחה את כל תודעתה לכיוונו.

ורק אז-הרשתה לעצמה לחייך.

יותר מידי שרירים מופעלים בתנועה רצונית קטנטנה זאת והיא לא יכלה להרשות לעצמה לבזבז אותם לריק, לא כשכל כך הרבה מונח על כף המאזניים.

כמצופה, התגובה לא אחרה לבוא והבחור הצעיר נעמד לידה, מסתיר את השמש בגופו.

"היי.." הוא אמר בהססנות, מביט כה וכה במבוכה.
"היי..." ענתה, עדיין מחייכת.
"אהמ..." הוא חיפש מילים במוחו, מנסה, ככל הנראה, להבין מה, לכל הרוחות, הוא עושה פה, ליד הבחורה היחידה בחוף איתה, כך חשב, בחיים לא יהיה לו סיכוי.
"אהמ? " שאלה.
"כן,אהמ..", חייך גם הוא, " הדבר החכם ביותר שיכולתי לחשוב להגיד מול היופי המבלבל שלך..."
היא צחקקקה  וידעה שצדקה.

הוא אכן יהיה האחד. כמה נפלא לגלות שלא טעית.

"איך קוראים לך?" שאלה לאחר רגע של שתיקה מבויישת מצד שניהם.
הוא, כמובן, ענה לה בלי שום היסוס הפעם ובטוח בעצמו קצת יותר התיישב בעדינות על החול לידה, בוהה בה, מכושף כליל.
"ובן כמה אתה?"
שאר הפרטים לא איחרו לבוא. עבודתו, משפחתו, מקום מגוריו. טעונה בידע החדש, החשוב והחיוני הזה, הבינה שהגיע הרגע וההווה הבשיל לכדי עתיד אחד, בלתי נמנע לכל הדעות.
היא גייסה לעצמה את כל התדמית הנשית הסקסית והמפתה שרק יכלה, שידרגה את תנועותיה לכדי ארוטיות מתפרצת אחת ויחידה וקמה ממקומה.
היא סבה אליו, מסתירה היא עכשיו את השמש בדמותה והושיטה לו את ידה הענוגה.

הוא לא העז לסרב . לא בפני מלאך שכזה.

מוכה בסנוורים, מאורות יישותה, הוא אחז ביד הגורל שהושיטה אליו, נדהם ומוקסם והניח לגופה להוביל את גופו לכיוון המים.
הוא המשיך להביט בפניה, שואף לקלוט ולנצור כל קמט, כל שקערורית, ממלא את כל יישותו שלו בגווניה הזוהרים.

כאשר לפתע נזכר.

'ומה יהא על כל השאר?'

הוא בלם את עצמו בבת אחת, משחרר את ידו מאחיזתה המנחה, הבטוחה.
מופתעת, היא הביטה בו, מנסה להבין את פשר מעשיו.

"אבל אני לא יודע עליך כלום עדיין..."

היא השפילה את ראשה ונאנחה. מבינה שאין מנוס מביצוע המעשה. מגילוי האמת בכל הדרה. היא היתה מעדיפה להימנע, מבינה את גודל החשיבות ומכבדת את הצורך שלה עצמה בצנעת הפרט, אבל עכשיו... טוב, הוא לא ממש השאיר לה ברירה...

היא נעמדה מולו, אם כן, מתבוננת בו, קוראת בעיניו את ההמתנה. הציפייה...

הגיע הזמן.

אט אט היא הסירה את משקפי השמש מעיניה שלה.

כחול המצולות עלה והסתחרר מול עיניו המשתאות ופיו הנפער בתדהמה, עוטף בירוק-אצות, חולני ומקסים, את כל מהותו המבולבלת, לבן ושחור לסירוגין, עבר, הווה ועתיד. פלא הבריאה וידיעת המתרחש. תהומות גבוהים מכל ענן שהוא...

מאוחר יותר, מספר עידנים הלאה משם, כשכבר היה שבוי מזה זמן מה ולנצח נצחים בתוך החלום המאגי, הוורוד הזה, מציאותי מכל חוויה שחווה אי פעם, עמוק בתוך עולם המצולות השתקני, עולם הטורקיז שלה, שאל אותה פעם אם באמת נשללה ממנו כל זכות לסרב אם היה בוחר לעשות זאת בכוח רצונו.
תשובתה, בין ליטוף מבין לנשיקה חומלת, הייתה מהירה ובוטחת.
"יכולת, ציפור אלמוגים יקרה שלי, לסרב. אבל אז היית משקר, בוגד במי שאתה באמת. מאז אותו היום- לא היית חווה הרבה לילות נטולי חרטה, נטולי תחושת החמצה נוראית, חדורי שלווה העומדת מאחורי ההגשמה העצמית. החיים היו נדמים לך כחייו של אדם שקולל לעד בחוסר מנוחה..."
ומאחורי תשובת הזן הפילוסופית,היומרנית-משהו שלה, כך ידעה, עמדה תשובה ואמת נוראית הרבה יותר.

הוא לעולם לא יכל לסרב.

מאחר וכח השנאה והכעס גדול ועוצמתי יותר מכח האהבה והמחילה.

מאחר וזו הייתה נקמתן של בתולות הים בכל נסיך אפשרי.

-

" הניחי לי לצבוע את עולמך באפור,
  הניחי לי להטביע את יגונך במשקה,
  עצמי את עיניך ונפצי את טירתי-
  היא מיועדת לנפשך בלבד.

  עשי בי ככל העולה על רוחך,
  תעצומות ליבך,
  האפילי על ערפילי האופק,
  הם כאין וכאפס לעומת הלילה שבך.

  נחשי את קברי,
  רקדי על אדמתי,
  נשפי על גחליי תשוקתי,
  והתכסי באור היום שלי.

  לילית מתוקה שלי,
  היחידה האפשרית בשבילי. "

  הוא קרב אליה לאט, תווי דמותו התמירה מתמזגים לה באופן מושלם, קסום כמעט, עם החשיכה המתערבלת סביבה. ידיו, גזעים של עצים בפני עצמם, חזה הבטון שעיצב את גופו לכדי מסה של שרירים רוטטים, מצפים ופניו... פניו היפות...

'והכל בגללי...' ,חשבה, מוחמאת.

"לא". אמרה.

 הוא חייך.

' החיוך המקסים הזה. המתוק הזה.'

"מה לא ?", שאל כלא מבין, מתישב לידה על המיטה, מלטף את גב כף ידה.

"לא. אני לא רוצה." השפילה את ראשה.

"למה לא ? לא הגיע הזמן כבר ? דיברנו על זה...", המשיך לחייך, ידו מזדחלת לה במעלה ידה, אל מרפקה, אל כתפה... במורד חזה... השנייה במעלה רגלה... כאילו היו בעלות חיים משל עצמם... והוא עצמו קרוב כל כך... נשימתו על לחייה הסמוקות, החמות כל כך...

היא התכווצה, מתכנסת לתוך עצמה, מנסה להרתע.

"אני מפחדת..."

"זה בסדר, גם אני...", הרגיע אותה, מתחיל להתעסק בכפתורי חולצתה. חולצת הכפתורים המשובצת כחול וירוק.

אמא קנתה לה אותה.

אמא.

אבא.

הם יכעסו.

"די...", מלמלה, אדישה למגע ידו.

"מה די ?", שאל בשקט, כבדרך אגב,לא ממש מתעניין, עוסק בשלו.

"די, בבקשה..."

"למה, חמודה שלי ? זה בסדר, תמיד זה מפחיד בהתחלה, באמת... בסוף יהיה לך נעים וכיף... מבטיח, את תראי.."

"לא...", לחשה, עוצמת את עיניה, מסבה את ראשה.

ואולי באמת יהיה עדיף כבר להתמסר. לגמור עם זה. אחת ושתיים. הרי כולן בכיתה כבר...

היא פקחה את עיניה לאט, לכדי חריכים צרים בלבד והן נתקלו בחוברת הקומיקס שאחיה הקטן השאיר שם במהלך שיטוטיו-חיטוטיו בחדרה של אחותו הגדולה, שעה קודם לכן. עכשיו הוא כבר ישן. הוריה נסעו לסופשבוע והשאירו אותו איתה. בייביסיטר על ילד בן שמונה. אחראית עליו. על הארוחות שלו. על שעות השינה שלו. על חייו. אחריות...

והרי אני מבוגרת ממנו בשש שנים. רק שש שנים. מי מת והמליך אותם למועצה הפדגוגית ? מי מת והמליך אותי לבייביסיטר ? אני בעצמי צריכה בייביסיטר. צעירה. צעירה מידי. אבל אחראית, אם השאירו אותו איתי. צעירה. ילדה. צעירה מידי. אחראית. החלטית.

"לא."אמרה שוב. בתקיפות. קולה כבר לא רעד.

"ששש...", נענתה בלחישה משתיקה מצידו. פיו כבר היה צמוד לצווארה, מלקק את עורה הבתולי...

"לא!" קראה והדפה אותו בכח ממנה.

היא הביטה בו בזעף ומשכה את חולצה הפתוחה לכסות על חזה. ואז ראתה את מבטו משתנה...

רגע אחד ישב שם מופתע, המום, גזעי ידיו שמוטים לצידי גופו, דומם, מנסה להבין מה השתבש. ואז עלה על פניו הכעס. עלבון הציף את אישוניו ופיו רטט.

"בת זונה..." לחשש והטיל את כל הזעם שבו עליה.

גופו הפך פתאום לסלע עצום, נוקשה, בלתי חדיר, משקל לא אנושי, כאילו שכבה מתחת לבניין רב קומות. מעולם לא הרגישה משהו קשה כל כך, כבד כל כך. הכח הזה שהיה אצור בו היה זר לה, הפתיע אותה כשם שהפחיד אותה... כל כך חזק הוא היה לפתע... כהרף עין...

"מה פתאום את אומרת לא עכשיו?!", סינן לתוך אוזנה, "עושה ממני צחוק?! משחקת איתי?! אומרת אני אוהבת אותך, זאת אהבה זאת ?! "

"תפסיק!", אמרה בנחישות,"אני אצרח!"

"תצרחי ?!", שאל בחיוך, חושף שיניים לבנות, מושלמות. עיניו מצטמצמות בחשדנות.

"כן, אני אצרח...",התכווצה תחתיו, ממתינה בחשש לתגובתו.

"תצרחי..", מלמל ומבטו הפך מזוגג, מתמקד באיזושהיא נקודה בלתי נראית מעליה.

"נו, תזוז ממני!", דרשה, "אתה חונק אותי!"

"חונק...", מלמל שוב, קולו מתעמעם, "תצרחי..."

"נו, מה יש לך?! תזוז!"

רטט קל חלף בבניין שמעליה ואז עיניו הושפלו, לפגוש את עיניה שלה.

בתדהמה מוחלטת הבחינה בשחור המוחלט ששטף את אישוניו.

זה קורה, הבינה.

ידו נשלחה מאוגרפת לצד גופם הצמוד ופיו ביטא מילים לא ברורות, בשפה גרונית, מחלחלת אדמה, פוסעת הרים כלשהיא, מוזרה. זוהר ירקרק, טמא, עטף את האגרוף ובמהירות שלא תאמן הוא הצמיד אותו לפיה ושוב לא יכלה לפתוח אותו.

חסל סדר צרחות.

המאבק החל.

היא בעטה, שרטה ונשכה, בקושי רב וללא הועיל. נדמה כאילו היה חסין לכאב.

 'הרי באמת כל הבניינים חסינים לכאב...', חשבה.

אגרופיו נשלחו שוב, קורעות ממנה את החולצה, חולצת הכפתורים, זאת שאמא קנתה לה. הגזעים הפכו ליער, מכסים את כל כולה באפילה בלתי חדירה.  היא השתוללה מתחתיו, לא מניחה לו לשקוד על מלאכתו ופיו מלמל מספר הברות נוספות. גפיה שותקו, ללא שום יכולת לזוז. היא התייפחה, דמעותיה צורבות חורים קטנים ומלוחים בשמיכה מתחתיהם. הוא חטף את ידה, יד הגוויה שלה והניח אותה על גופו, על גבו, על מותניו, מזיז אותה מצד אל צד כאחוז שגעון, מלטף... משפשף...

הרגשת הגועל והאימה גאתה בה עד לאין שאת כאשר מכנס הג'ינס הכחול שלה, זה שאבא קנה לה, נתלש בגסות ותוך רגע נוסף, כהרף עין, יכלה להרגיש את עורו על עורה, גס ומחוספס, חזו על חזה, נוקשה ושטוח, בטנו על בטנה, מוצק ומלבני ושם, בין רגליה...

'לא', החליטה לבסוף, 'אפילו במחיר הזה...'

היא עצמה את עיניה, מנסה, שולחת את תודעתה למקום אחר ולזמן אחר, הרחק משם והנה, גם בחשיכת חדרה, המילים הצטיירו במוחה בבהירות רבה מאור השמש החמה ביותר.

היא שחררה אותן לחופשי בפרץ עז מנשוא דרך כל נקב חופשי אפשרי.

זה ייתכן,מסתבר שזה ייתכן.

הכאב התפוצץ בתוכה, לבן ומסנוור. כל הוויתה נמוגה לכדי עילפון של חושים, כוכבים רחוקים, נוצצים... דוקרים...

כלי הדם שעוצבו בתוכה לקול הפקודה שמוחה השמיע באוזניהם התארגנו מחדש לכדי חניתות של עור ובשר, נשלפות במהירות האור מתוך גופה, חותכות את האוויר האפסי שבינם, מגוננות, משספות כל ישות שתבוא איתה במגע כעת, ממלאות את יעודן האמיתי.

הבניין צרח בייסורים כאשר שופד על החניתות החדות מתער, פקעת הקוצים שהפכה להיות. הן העמיקו עוד ועוד, נשלחות בזו אחר זו, מוצאות להן מקום בלוח המטרה החי שמעליהן, הבשרי הזה, מפלחות, קורעות ומשברות כל עצם שעמדה בדרכן... חסונות, כל-יכולות,הורסות ומבתרות...

הבניין פלט חרחור נוסף ואז קרס עליה, על שלל קומותיו.

הוא רטט עוד כמה רגעים, מניח לחייו לזלוג מתוכו מכל נקב אפשרי משל עצמו, טינופת ירוקה שכזאת ואחר שתק ונדם לנצח, משקלו האדיר מונח עליה.

פיה שוחרר לחופשי והיא פלטה גניחה,רעבה לחמצן, צבועה בירוק ושחור, עירומה ורועדת מתחת לגופו.

כעת יכלה כבר לבטא את המילים הצלולות כשמיים, כמים, אווריריות כעננים, ביתר חופשיות.

היא נאנקה עת חזרו השיפודים לתוך גופה, למקומם הבטוח, ביתם האחד והיחידי, התנשפה עוד רגע קט, מסדירה את נשימתה המאומצת, מתנערת מהכאב החד וניסתה לדחוף את הבניין מעליה בשארית כוחותיה. הוא התגלגל מטה ונותר שרוע איברים שסועים על הרצפה לצד מיטתה, רמז קלוש בלבד לגוף בעל הצורה הברורה שהיה פעם. ידיו, רגליו וראשו תלוים על חוטי בשר דקיקים לשארית מרכז גופו. ופניו.. פניו היפות כל כך...

מה עשתה... ארורה לנצח...

נועצת מבט מזועזע בגופתו, היא נשענה על הקיר והניחה למקדש גופה המחולל, הרועד, התשוש, להישמט מטה מולו ואז, מכורבלת ומצונפת לתוך עצמה, ברכיה משוכות אליה, הניחה לעצמה לבכות כפי שלא בכתה מימיה.

עליו, על עצמה ועל העולם שלא הבין ולא יבין אף פעם.

" אבודה-

  מבודדת את הבדיה הדוממת,

  מביעה,

  משריצה מקרבי את בדידות בני-האדם

  עד פתח דל

  ולא אחדל,

  מרוממת,

  מדממת.

  עצובה-

  במצוות המצולות אצבע צבאות

  בצרורות של צרות,

  אנצור צמתים

  וציות עד אין קץ.

  מוחלת-

  בחלל דמי חיי,

  חלולה, מחוללת

  וחליל יחיד,

  מפחיד.

  מתמיד.

  גאולה-

  אגלול מגילת הגביע שבי,

  הגילוי הנאות הגלום בגני,

  בגפי,

  גלימה גדומה של גרסה אחרת,

  גלד מבעית,

  אגדה גנוזה

  ונגמרת... "

נ.ב:

(תמיד יהיה מישהו חזק ממך - אנא, בבקשה- אל תספק לו סיבה להשתמש בכח שלו נגדך.)