יש בי את ההרגשה הזאת כבר המון זמן. הרגשה הזאת שאני זאת לא אני. שאני רק מתחבאת מאחורי תדמית, מישהי אחרת שהיא לא אני, בשביל להישאר. בשביל לא לאבד את ההורים, המשפחה, החברים.
אני מאצת נחמה באוכל. וזה רע. פעם מצאתי נחמה במוזיקה. עד שהתחלית לבכות כל פעם שהייתה שורה שפגעה בו, אבל בו באיך שאני מרגישה.
אני רוצה לחזור לנחמה במוזיקה. אני רוצה להתפתח, לשמוע עוד מבצעים ולהקות.
אני רוצה להפסיק להעמיד פנים. אני רוצה להיות מסוגלת לעמוד מול החברות הכי טובות שלי ולהגיד להן, "אני לא יודעת מה אני, יכול להיות שאני לסבית. סליחה."
ואני אפילו לא יודעת למה ה-"סליחה" הזאת נכנסה לי עכשיו בסוף המשפט. אולי מתוך הרגל? אולי ה"סליחה" הזאת נכנסה לכאן כי אני רגילה להתנצל על כל דבר שאני עושה או אומרת. כל דבר שהוא לא בגדר ה-"נורמה", כל דבר שיכול לסמן אותי כעוד יותר שונה.
כי אני לא כמו כולם. יש לי מצבי רוח משתנים כמו לילדה בת שנה- שנתיים עם צנטרום. יש לי מוזרויות כאלה שאף אחד לא מבין. בדברים מסוימים יש לי ביטחון עצמי מוקצן ובאחרים אין לי את היכולת אפילו להיכנס אליהם. ותמי יש בי את הפחד הזה שמשהו יבוא ויגיד לי "את לא טובה מספיק, לכי" בכל תחום יש לי את הפחד הזה. המצחיק הוא שנאי יודעת מאיפה הפחד הזה בא. אני יודעת מי גרם לי לפתוח אותו. זה קרה פעמיים, בהפרש של שנתיים וחצי. ולמרות שבשני המקרים אמרו לי "את כן טובה מספיק" אחרי שנה זה השאיר עלי צלקת ובגללה אני מרגישה צורך בילתי מוסבר לרצות את כולם סביבי. להשתייך להכול. כדי שייה לי לאן ללכת כשיעיפו אותי ממקום אחד.
לפני... שבועיים, הייתי עם חברות, זוג, לסביות, במרכז הגאה. אחת מהלן לקחה פיקוד, עזרה אומץ וגררה אותי למנהל של המרכז. אני התחלתי לגמגם והיא עם ביטחון שבחיים לא ראיתי אצלה אמרה: "היא מבולבלת לגרה, היא לא יודעת מה היא והיא צריכה יעוץ". ככה. בקלות. בלי הרבה בלגן מסביב. אז נכנסתי לשיחה אצלו, ודיברנו, ויש לי מלווה. כלומר, עדיין אין לי אבל כבר התקשרו אלי ועד סוף שבוע הבא יהיה לי אחד. אולי זה יעזור לי ואולי לא. אבל לפחות יהיה לי מישהו לדבר איתו פתוח. בלי מסכות. בלי שאני ארגיש צורך לרצות אותו אחר הוא "יזרוק" אותי.
חוץ מהזוג שהיה איתי במרכז רק עוד שתיים יודעות על עיניין המלווה. אחותי הגדולה, כי באותו היום ממש אבל ממש הייתי צריכה מישהו מבוגר לדבר איתו. וביקשתי ממנה לא לדבר על זה ולא להזכיר את זה יותר אחרי השיחה שהייתה לנו. והחברה הכי טובה שלי. אני לא יודעת אם אני החברה הכי טובה שלה, אבל אני יודעת שאם אני כן, היא תישאר לידי והיא לא תעזוב אותי. היא גם בין האנשים היחידים שאני יודעת שלא משנה מה אני יעשה היא תמיד תהיה שם. למרות זאת, אני לא חושבת שאף אחת מהן, מכל הארבע הבינה. לזוג זה מובן מאילו, או שאת כן או שאת לא. הן מרגישות את זה. להן זה... לא הייתי אומרת קל, כי זה לא, אבל בטח יותר קל מלי... אחותי תתמוך בי תמיד, אבל אני חושבת שהיא מחשיבה את זה לעוד "קטע" של גיל ההתבגרות. היו לי הרבה קטעים כאלה, תקופת הפירסינג והקעקועים שממנה יש לי מזכרת בצורת הליקס(בתקופה הזאת הייתי עושה הרבה יותר מהליקס אם היה לי כסף), תקופת הקרחת, תקופת הדיכאון והיו עוד כמה, אבל אלו המשמעותיות. הבנתם את הרעיון, אני חושבת שאחותי לא מתייחסת לזה ברצינות כי היא בטוחה שזה יעבור. והחברה הכי טובה... טוב, היא אמרה לי "עד שלא תתאהבי את לא תדעי", קל לה להגיד, היא התאהבה, נשבר לה הלב. היא יודעת שהיא מחפשת בנים. אבל אני אפילו לא יודעת מה לחפש.
אני מבולבלת. ואני מסתתרת. ואני אמשיך להיות מבולבלת ואמשיך להסתתר עד שאני אמצה את עצמי. אני לא יודעת מתי זה יקרה ויכול להיות שזה גם לא יקרה בכלל, אז בנתיים אני אברח למקום היחידי שבו אף אחד לא שופט אותי, היחידי שבו אני יכולה להיות מי שאני. לבד.
אני חוזרת לספרים. לדמיון. למציאות הטובה שהספרות מעניקה לי.
אני הולכת לקרוא.
ואולי אחר כך לחזור למוזיקה. אבל אז אני שוב יתחיל לבכות והמקלדת שלי גם ככה רטובה לגמרה עכשיו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Mis.understood