אני יושבת בחדר, מקשיבה לרדיו, שירים מרגיעים עמוקים.
רק חזרתי מהעבודה, לא הספקתי להוריד נעליים וכבר שירן דופק בדלת.
עם החיוך הטיפשי שמעוות לו את כל הפנים הרציניות שהיו לו קודם, צועד מבסוט ונמרח על הספה, מביט בי מצועף ומתחיל לצחוק.
"מה קורה?" שאלתי בהיסוס, "כלום" עונה ומדליק סיגריה.
"שיו, ג'ני!" פתאום נזכר," לא תאמיני מה קרה לי אתמול...את זוכרת את הבלונדה הגדולה מהמסיבה?"
"כן" עניתי..." היא נתנה לי בוקס, אחרי שהלכת!"
"מה?" שאלתי בתדהמה, "למה?"..."היא נדלקה על זאת שרקדתי איתה והיא אמרה לי לתפוס מרחק"...
"איך פיספסתי את זה!"...."וואלה...תגידי מה עושים היום?"
"וואלה, לא יודעת אני די שפוכה מהעבודה, תכננתי לישון קצת לפני הערב".
"איזו כבדה! למה את תמיד כבדה?"
"קודם כל, אני לא תמיד כבדה...שנית אני באמת הרוגה מעייפות.."
"למה תמיד כולם יוצאים ורק אנחנו נשארים בבית?", "מה יש בחוץ שאין בפנים?" שאלתי
"אוויר! אני צריך אוויר, טוב אני יוצא ל5 דקות כבר חוזר..."
טוב, אני אחזור למחשבות שלי...למה אני לא יוצאת? אין לי כסף, אין לי כוח, קר בחוץ, אני עצלנית...אבל בעיקר אין לי כסף...
מאז שעברתי לגור בתל אביב, לפני חודשיים בערך, עוד לא מצאתי עבודה.
יושבת בחדר רוב הזמן, רואה כל הזמן אנשים, אני מרגישה מוקפת באנשים.
אני צריכה שקט, שקט נפשי, שקט שיאפשר לי להתאפס קצת, להרגיש את המציאות האפורה.
אולי זה מה שימריץ אותי, אני צריכה תמריצים בחיים.
מיכאל הוא תמריץ, אהבה היא תמריץ, אבל בכל זאת משהו חסר, משהו רחוק מכדי להיות מציאותי, הוא שם ואני כאן חיה את החיים שלי. מחפשת אהבה חדשה.
שירן מצלצל בדלת, מתנשף קלות וחוזר להימרח על הספה כאילו רק הלך להשתין.
"אז מה עושים?"..."את האמת אני גם עייף ויש לי גם ללמוד...."
שוקע במחשבות...ואני חוזרת לשלי....
ברקע מתנגן "i didn't mean to heart you"...(ג'ון לנון) אני חושבת עליו שוב.
יש לי חדר מרובע, תקרה גבוהה, רצפה ישנה בגווני חום שמזכירה לי מבוך...
מנורת פרחים צבעונית, שידה ישנה, ספה, מיטה תמונות וציורים על הקירות, הכל צבעוני ויפה.
למה לצאת החוצה? בחוץ קר, לא רק האויר, הפנים של האנשים קרות, כולם ממהרים , פוחדים שמישהו יסתכל עליהם, מתחבאים מעצמם או מציגים משהו שלא באמת קיים, פוזה! הכל פוזה!
נוח לי בפינה החמה שלי, יושבת על המיטה ,נשענת על הקיר, מתבוננת סביב.
בטח בערב יבואו אנשים, בטח גם לא יטרחו להודיע, פתאום יצלצלו בדלת, יכנסו, יורידו נעליים.
זה כייף בהתחלה....כולם מרגישים נוח סביבי, אוהבים לבוא לבקר, זו הזדמנות, זו תמיד הזדמנות....לשבת, לאכול, לשתות, לצחוק...אחל'ה חבר'ה...באמת, מתה על כל אחד ואחד מהם...אכפת להם ממני ,אני מרגישה שהם אוהבים אותי ושהחברות ביננו חשובה להם למרות כל המכשולים שבדרך.
לפעמים אני מרגישה מכשול, לא שיכת, מחפשת את הפינה שלי, שיעזבו אותי בשקט, כזאת אני, מוזרה...
שירן מביט בי וצוחק..."מה מצחיק?" אני שואלת..."סתם, החיים מצחיקים אז צוחקים" המשפט הקבוע שלו.
"טוב , משעמם לי, אני הולך" "ביי, נתראה כבר..." הדלת נטרקת.
מנקה את הבלגן שעל השולחן שלי... יושבת על קצה המיטה, מביטה סביב.
נזכרת בתקופות...לימודים, הורים בחו"ל לשנה, ארה"ב, הטיול של שבי למזרח, הרבה ים, מטקות, פריזבי, הרבה קרה הקייץ הזה, קייץ 2002 תמיד יזכר כאחד הקייצים היפים בחיי...ועכשיו תל- אביב...
אנשים חדשים, סביבה חדשה, הרגשה חדשה, אהבה חדשה, הכל שונה, שלב חדש בחיים שאני לא רוצה לבזבז. זה הזמן להגשים משאלות, אם לא כאן אז איפה?....בחו"ל? ...במזרח?.....
fade out again........
בבלוג זה
בכל הבלוגים
