And now i see the world through diamond eyes.

אני חושבת שאני עדיין טועה. אבל משום מה תמיד יש בי את הצד הבטוח שאומר "לא נורא".

זה צד אימפולסיבי, יש בו משהו חייתי. הוא יכול להשתולל ולהדליק אצלי אלף נורות אדומות בבת אחת, ואני תמיד אהיה חייבת להקשיב, כי אחרת הוא פשוט לא יעזוב אותי בשקט. הוא נורא פחדן, ודואג לי. אם לא אשמע לו, אני לא ארגיש מוגנת. הוא יצעק עליי עד שאשמע, יסנוור אותי עד שאפקח את עיניי ואביט אל המציאות.

"משהו פה לא בסדר," הוא אומר לי, "קומי ולכי. את לא צריכה צרות".

אז אני עושה בגללו דברים שאני מתחרטת שעשיתי. לא הרבה דברים, אבל עדיין.

יוצא לי לפעמים לשקוע במחשבות של "מה היה קורה אם", ואז אני כועסת נורא על הצד הזה. ואז גם נזכרת כמה שהוא צדק.

אני בסך הכל שורדת בעולם הזה עכשיו.

לפעמים זה מרגיש שאין לי אגו. רק איד וסופר-אגו. וזה מתיש, לאזן לבד בין שניהם.

אני יכולה להתערב שהאגו המזוין הזה פשוט יושב שם איפשהו בצד וצוחק עליי.