עוד מעט... עוד קצת.

אתם מצפים ממני לקבל פקודות בכניעה, מזה שהמציא את הריקנות.

להלל את זה שנתן לי להרגיש כאב געגוע וסבל מאמץ, רק בשביל שאדע איך להעריך את הטוב.

שאודה כי נבראתי שלם עם מידה לא מבוטלת של יכולת הגיון,

כאשר בד בבד ניתנה לי גם היכולת לשאת במראם של אלו שאינם זכו לכך.

אבל מעל הכל, אתם מצפים ממני שאעריך את מי שהעניק לי את היכולת לשמור על מוסר,

כאשר מסביב המוסר גובל בין חלקי ולא קיים.

אז לא תודה, איני מעוניין בכך.

אני בהחלט מסוגל להבחין בעצמי בין "טוב" ו"רע".

אבל איך זה היה לפני שנחשפתי ליעד?

הלוואי והייתי זוכר.

הייתה משמעות כלשהי גם אז?!, בוודאות!

הרי לא יתכן שכמעט עשרים שנה חייתי רק על מנת לשמור

על הגזע שלי, כמו כולם. היו ערכים, וגם אנשים אחרים.

אבל אולי זו טעות, ואני לא מסוגל להשלים עם זה.

אולי זה פשוט מרגיש לי סתמי לחשוב שפעם היה אחרת.

כיצד ניתן לשאת  המחשבה הזו?

שלחיים יש תכלית אחת ומטרה אחת, רחוקה ככל שתהיה.

כזו שאפשר להשיג ולהגשים אותה, ואז הכל ריק.

מפחיד, עדיף להאמין מלכתחילה, כי אין כל מטרה.