מה כל כך מפחיד אותנו בפשוט להיות עצמנו? הפחדים והשיגועים הקטנטנים שהמיינד שלי מתעסק בהם ביומיום נוצרו כתגובות ומגננות מהחברה שגדלתי בה. ובכן היום אני מודעת לעצמי ולכך שאני יוצרת את המציאות שלי, אני בוחרת להקיף את עצמי (לרוב)באנשים שמקבלים אותי כמי שאני, אנשים שמעודדים את היחוד שבי לפרוח, ועדיין קשה לעשות את הקפיצה של לעוף ולהשתולל ולשים זין ולהיות באמת אני, גולמית, אותנטית, פראית.
הגעתי (מחדש) למסקנה שתחושת הקורבנות לא מועילה לי יותר בכלל, אולי פעם זה נתן לי משהו(מקום נח להתחבא בו?) אך כיום אני יודעת שזה לא נותן לי כלום. זה עדיין המקום הנח שלי, אבל לא המקום בו טוב לי. אז למה אני עוד עושה את זה? התשובה היא כי זו התמכרות.

 ולקח לי זמן להגיע להבנה הזאת, אחרי הרבה רמזים מאנשים חכמים, שנכנסו לי דרך אוזן אחת ויצאו מהשניה, עד שהיום הצלחתי להגיע לזה לבד. אז מה שהופך את זה להתמכרות זה שאני יודעת שזה רע לי ועדיין עושה זאת. ובכן המסקנה הזאת ממש גרמה לי להרגיש טוב, כי פתאום הסתכלתי עליה כמו על כל התמכרות אחרת, והבנתי שמה שנחוץ פה זה תהליך גמילה. ותהליך גמילה זה אף פעם לא קל, לפחות לא בהתחלה. וזו תמיד עבודה, לכל החיים. לפני כן לא הבנתי למה אני לא מצליחה להפסיק, חשבתי שפשוט מפסיקים ואז החיים נהיים קלים, ואז כשהגיע הקושי ישר ברחתי למקום הקטן שלי שמרחם על עצמו. אבל עכשיו אני רואה תהליך לפניי, ומחכה לקושי, מחכה לרגע בו אני ארצה לברוח, ארצה לומר "כן" לפיתויים, ואבחר לומר "לא". בימים הראשונים זה קשה כל כך, כי הגוף עוד זקוק לזה. לא מצליחים לראות את החיים בלי זה. אחרי שבוע זה נעשה הרבה יותר קל, אחרי שבועיים פתאום יש ספקות, פיקפוקיישן, ואיזה משהו בנו שמתגעגע לעצלנות, משהו שלא רוצה להיות בעבודה כל הזמן, המשהו הזה רוצה לזכור איך זה הרגיש להיות מכור...וגם שם צריך לומר "לא". ואחרי 3 שבועות, אתה נקי :) כן כן, זה כל מה שהגוף צריך, ואני מאמינה שגם המינד. כי כל ההתמכרויות, גם הפיסיות, הוא זה שאוחז בהן.

אז אני מתחילה היום את תהליך ה3 שבועות שלי. וכדי שזה ילך לי כמו שצריך, אני צריכה להגדיר יותר איך באמת עושים את זה, ולשם כך קודם כל כדאי להגדיר מהי התנהגות של הרס עצמי..

-בעיניי זה מחשבות קורבניות, מחשבות כמו "לא מגיעה לי אהבה", "אני לא טובה/יפה/חכמה מספיק", דברים שלימדתי את עצמי לומר לעצמי עם השנים והגיע הזמן להחליף מנטרה. למילים בהם אנו משתמשים יש השפעה עצומה על אמונתנו, אז גם אם אני לא מאמינה בזה באותו רגע אני אגיד לעצמי שכן מגיעה לי אהבה, ואני כן יפה וחכמה וטובה ועם הזמן אני מאמינה שהשינוי בשפה יתכנת את המחשבות שלי. וכשהמחשבות הרעות מגיעות, פשוט להזכיר לעצמי שזו ההתמכרות מדברת.
-לצפות בטלוויזיה, זו בעיניי התנהגות הרסנית. ואני לא מדברת על סרטים דוקומנטריים או בכללי משהו שאתה מתיישב בשביל לצפות בו כי בא לך ספציפית עליו. אני מדברת על ההתנהגות של לחפש מה לראות בטלוויזיה, כי משעמם ואין כח לעשות משהו אחר, אין כח לחשוב, וההתפשרות על שידורים חוזרים של תכנית שכבר ראיתי. זה פשוט בזבוז של תאי מח.

-אכילה מופרזת, משהו שאני סובלת ממנו הרבה. בעיקרון זה והסעיף מעליו (וגם הרבה מבעיותיי) נובעים מאותו מקום של לעשות משהו פשוט בשביל לעשות משהו, ולא לעשות את מה שבאמת הייתי רוצה לעשות, כמו לנשום, ללמוד משהו חדש, להיות מאושרת. שניהם קורים לי כשאני במקום לא מתבונן, אלא במצב תודעה של מכורה, אני לא מסוגלת לראות באותו רגע את התמונה המלאה, אלא רק את הדחף היצרי שיש לי באותו רגע. אז בעיניי התנהגות לא הרסנית תהיה להיות קשובה לעצמי, לשאול את עצמי תמיד באותו רגע "למה אני רוצה באמת לאכול? האם אני רעבה?".. וזה גם כנראה התהליך הכי קשה מכולם, לשלוט במה(זה חשוב מאד) וכמה אני אוכלת. מעניין לחשוב שרוב האכילה המופרזת שאני עושה נעשית מול הטלוויזיה.

ובנוסף כחלק מתהליך הגמילה מהתנהגות שעושה לי רע, אחזור לעשות דברים שאני יודעת שעושים לי טוב. אפילו שזה קשה, אפילו שזו עבודה, העבודה מתגמלת כל כך :)

-לשים לב לשתות הרבה מים(נשמע מאוד בנאלי, אבל המים מנקים, ויעזרו לתהליך ויתנו לי אנרגיה). ובצורה יותר פרקטית, תמיד לצאת מהבית עם מים. ואני חוזרת לחוק של 'לא לסרב למים', אף פעם, כשמישהו מציע. המחשבה קפצה לראש? אין לאן לברוח!

-למדוט כל יום במשך 30 דקות. מותר יותר מפעם אחת, אך המטרה היא לפחות 30 דקות ביום של סיילנט סיטינג. בכל שעה אפשר, אך עדיף תמיד בבוקר, זה יתרום להמשך התנהלות היום שלי, ואהיה הכי רעננה ומרוכזת לזה בבוקר.

-ספורט? אני יודעת שעושה לי טוב, אך עדיין קשה לי להוציא את עצמי מהבית במיוחד בשביל זה. שזה למה אני לא מכניסה את זה כחוק כדי לא להעמיס, אבל מחזירה את החוק של ללכת ברגל לכל מקום במקום באוטובוס, uלעלות במדרגות תמיד במקום מדרגות נעות.

-כתיבה. כלי מדהים לאבחון, כשאני כותבת אני נמצאת במקום אובייקטיבי וכנה עם עצמו, ויודעת מהם הרצונות העליונים שלי. במצבי מצוקה לכתוב מה אני חווה כעת. ולהסתובב עם מחברת ועט עליי תמיד.

ומתוך כל מה שכתבתי העקרון המנחה הוא להיות קשובה לרצונות שלי, להצליח להסתכל מעבר לקושי ולספקות. זה לא יהיה קל אני זוכרת...אך אני מתרגשת. Wish me luck