This one is for all you hippies out there

אני משתעממת כשאנשים מדברים על דברים כמו אהבה כאילו הם רק עכשיו גילו אותה, אפילו שאני יודעת שזה באמת מה שקרה ואני ממש שמחה בשבילם, וחיבוקים של יותר מ4 שניות עם נשימות עמוקות ממישהו שרק פגשתי מרגישים קצת מזויפים. כאילו החיבוק הזה מפצה אצלו על שנים של מחסור באינטימיות וחיים בחברה שמצנזרת פתיחות רגשית ומינית, ואז כשחושבים על זה דווקא מדהים לי לעשות הילינג אבל אני גם יודעת שהייתי יכולה להיות מישהו אחר לגמרי או איזה עץ שהבנאדם לידי החליט לחבק, ובמקרה נקלעתי לדרכו ולזרועותיו כי היה לו פרץ אהבה שהיה צריך לבטא...ולפעמים מרגיש כאילו האהבה הזאת נכפית עליי, אני רוצה להכיל את מי שזקוק להכלה, ומצד שני רוצה להיות לבד. 
וזה גם מוזר שאני יכולה בעצמי להרגיש כל כך הרבה "אהבה" כלפי אדם/ה מסוים/ת, וזה מרגיש לי ממש קשור בישות הספציפית הזאת, אבל אז אני יכולה לשחרר מזה בכזאת קלות..זה קצת מדכא שאנחנו יכולים לאהוב רק את עצמנו, ומצד שני כל מה שקיים זה עצמנו אז מן הסתם זה כך.
תפיסת העולם שלי כבר לא מאפשרת לי להיכנס לסרטים, לשחק משחקי אגו מלודרמטיים עם האנשים שסביבי. וחבל כי היה כיף להרגיש ככה דברים עד הסוף, כאילו סוף העולם תלוי באם מישהיו עונה לי או מסנן אותי, או נשמע/ת נרגש או אדיש בהודעות.
...

ובנימה זו, אם היפים הם society's outcasts, אז אני מתחילה קבוצה חדשה של אנשים, קטועי החברה ההיפית. נקרא לעצמנו:
"קריפים"

...
ובנימה אחרת לגמרי:
אני שמחה! קיבלתי שתי שיחות עם בשורות טובות. האנשים שאני אוהבת נמצאים בתקופות מאושרות בחייהם. אז הגיע הזמן שגם אני אצטרף לזה...העניין הוא העבודה. היא באמת משפיעה עליי רע. כמה שיש לי אנרגיה ומוטיבציה לאכול בריא ביומיום, אני לא שולטת בדחפים שלי ואוכלת כל מיני שטויות בעבודה. זה מאוד מסובך כשאני אחראית על כל הקינוחים של הבודהה בורגרס. הייתי רוצה להיות נטולת סוכר וגלוטן לגמרי, והייתי ככה המון חודשים, אך בתפקידי אני חייבת לטעום והגבול בין לטעום ללנשנש מאוד דקיק...ואני תמיד מרגישה איך האוכל הכימיקלי משפיע לי על הגוף ועל מצב הרוח. ומשם נובעת שאר ההידרדרות, חוסר המוטיבציה להיות בריאה. אני כל כך רוצה להתפטר, אך לא נותר לי המון זמן עד הרשיון

והשיעורים יקרים אז אני צריכה להכניס כסף איכשהו
wwahhhhh
אני נוטה לחשוב יותר מדי
אני מרגישה אהובה ^_^
הכנתי לעצמי היום משחה לשפתיים, הכי ריחנית מרגיעה נעימה ומרפאת, אני מרגישה ממש רוקחת. אני באמת רוקחת. ואין לי תואר מלימודים אך האינטרנט הוא בית הספר שלי ולמדתי המון מהתעניינות וחקר של צמחים שונים, אני באמת יודעת המון. אותודידקציה ברבאקקקקק

בלי שום החלטה, התחלתי להתמודד עם האנשים שמעצבנים אותי בדרך של התעלמות. הם אומרים דברים מעצבנים ואני פשוט לא עונה, והם כאלה אנשים מעצבנים שהם אשכרה מצליחים לנהל שיחות שלמות עם עצמם. וכל כך הרבה אנשים מעצבנים אותי לאחרונה...אמא, הבוסית שלי, שוטף הכלים, היפים. אני כבר כמעט ולא מדברת, כי אני מעדיפה לשתוק מאשר לומר לכולם למה הדברים שהם אומרים טיפשיים/מיותרים. זה לא יפה והרי מותר להם להתבטא. ובמקרה עם אמא, היא באמת נפלאה, יכול להיות כיף בחברתה, אך לא כשגרים איתה באותו בית. זה יותר מדי יותר מדי יותר מדי
ביטלתי את הכרטיס לרייב הגלקטי, פתאום לא התחשק לי להתאמץ ועוד להוציא מלא כסף על לראות אנשים שבאותו רגע הרגשתי כאילו הם חברים שלי בעירבון מוגבל. גם עליי קשה לסמוך שאני תמיד אהיה שם, אבל אני יודעת שבמקרה ואחד מחבריי תקוע איפשהו וצריך עזרה, ועניתי לטלפון, אעשה הכל על מנת לעזור. ועכשיו גם אהיה מודעת לנושא יותר. אוף קצת איבדתי אמונה בהכל. אני לא כלכך רואה סיבה לעשות ספורט, או יוגה או למדוט או לשתות מים. אני יודעת שאלה דברים אשר משפרים את רמת החיים ויעשו לי טוב, דברים שיוציאו אותי מן הדכאון הזה, אבל אני פשוט לא מסוגלת להביא עצמי למצב בו אני מתאמצת בשביל עצמי. כי ככה זה כשמצב הרוח ירוד.

חלום..החיים הם חלום..והחלום הוא החיים...מתקן לילדים בגן שעשועים
הו איכסוששששששש

הכאב שמדלל את העונג המיטשטש, בסופו של דבר נשאר רק הוא ואני מתוך הרגל מאמינה שהוא נעים לי
אני כל כך גרועה בקשרי אנוש

סמול טוק זה קל, וכשבא לי אז אני ממש טובה בזה. אבל זה כל כך מזוייף, ונמאס לי לזרום עם העמדות הפנים האלה, בא לי ישר לחתוך לחלק האמיתי. ומפן אחר, כאשר העניינים נעשים אמיתיים זה נהיה קשה. כמו לעבור מ3 יחידות מתמטיקה ל4, פתאום מתבקש ממך להשתמש בחלקים במח שרוב הזמן רדומים, להיות יצירתי, לחשוב. אפשר כביכול לחיות חיים שלמים בלי לחשוב. אבל בעצם כל שנדרש הוא שאהיה עצמי, לא מישהו אחר. למה אני רואה בזה כמשימה קשה כל כך...כי אני לא מסתפקת בעצמי, עם כל ההשוואות האלה אל החברה.man אפשר שהתקופה הזאת תעבור כבר? תהיה מאחוריי? אני רוצה כל כך לסיים עם רשיון הנהיגה הזה...ואני כל כך קרובה לזה, אבל זה עניין של זמן היות ואיני יכולה לעשות 20 שיעורים ביום. רק רוצה שזה ייגמר, ואצא מן היקנעם ואגור בעיר הקוידש, מוקפת באנשים שאני אוהבת ואוהבים אותי וכל כך הרבה אנשים שעוד לא הכרתי אך יום אחד עוד אכיר.
 
בינתיים, עשיתי 21 שיעורים. החלפתי מורה עכשיו אז השיעור האחרון היה שיעור היכרות עם הרכבשלו, what's your name ומה אתה עושה בחיים, משהו כזה, נכבה לי הרכב איזה 5 פעמים באותו יום
 

Cats wearing hats, eating rats, how 'bout dat