לגמתי עוד מעט מהתה הירוק הנהדר שהכינו לי. למרות שזהו לא האופי שלי, אני משתדלת לפנק את עצמי הרבה בזמן האחרון. זה עוזר לי לחשוב בבהירות. אני לא מצליחה לראות הרבה כשאני לחוצה, ובמקום הזה, עם האוויר הסמיך, הלח, והדביק, כיצד אוכל לא להיות? מצד אחד מפנקים אותי ומתייחסים אלי פה כמו אל נסיכה, אבל רק כי הם יודעים שזה עוזר לי. מה שאומר, שבדרך עקיפה, זה עוזר גם להם. אבל, הם לא באמת מעריכים אותי. הם חושבים שאני טיפשה, לא ברור מאיזו סיבה. הם אומרים שהם לא נותנים לילצאת החוצה מפחד שאברח. לאן אברח? הם הביאו אותי לכאן מישראל, מיער אודם שלי, מהחיים הטובים והיפים שהיו לי פעם. אני שונאת להיות כאן, לשרת אותם. אני מתעבת את המקום הזה בכל השנאה שאי פעם ראיתי, והו, ראיתי הרבה שנאה. מועד ההגשה שלי הוא לעוד שבוע, ואצתרך עד אז לגמור להכין את הדוח. בשבוע אני צריכה לראות יותר מחודש. איך זה אפשרי במקום הזה? יש לי כבר ניסיון כאן, בשלוש השנים שאני פה. לעתים אני תוהה אם אמות כאן. בחושך הזה, בחום המגעיל הזה. גם מהיכן שבאתי היה חם, אך שם היה נעים. הרוח נשבה, האוויר נע. כאן הוא עומד. מנסים לדמות לי כמה שיותר כאילו אני בחוץ, חופשיה. כדי שיהיה לי יותר קל לראות. אך לעולם הם לא יצליחו ליצור את שלל צבעי הפרחים, את העצים הגבוהים מעלי, עם התיקרה הנמוכה שבכל המערה העגומה הזו. הם לעולם לא יצליחו לרקוח חומר שיעשה את הריח של העצים החיים, שגזעם עשיר בריח מתוק. אולי נדמה שהם מכבדים אותי אבל הם בכלל לא. הם לא מספרים לי דבר. דואגים כל הזמן שאני אברח, או אצור קשר עם מישהו. אני לא טיפשה, אני לא אברח כדי שהם גם יתחילו לדלג לי ארוחות ברגע שהם יתפסוני. כל זאת הרהרתי בזמן שישבתי על השטיח ב"חדר ההדמיה". בחדר הזה היו ציורי קיר של עצים ופרחים מיער אודם. כאילו שזה עוזר. אני לא רק מגדת עתידות. כל החושים שלי מוגברים, לא מספיק לי לראות ציור של עץ כדי לראות עץ. אני זקוקה שיהיה לי עץ אמיתי כדי לראות עץ. אני לא רק רואה אותו. אני מריחה אותו, מרגישה אותו. אפילו שומעת משהו ממנו. אולי אני מדמיינת אך לכל דבר יש צליל בשבילי. לכל עץ יש צליל פיוטי מיוחד משלו. לציור המטופש שלהם יש צליל חורק. בגלל שהוא עץ מזויף. כל כך רציתי לצאת מכאן. הייתי עושה הכל רק בשביל טיול של יום ביער. אילו רק יכולתי לגרום להם לתת לי לצאת מרצונם ... בדיוק כשעלתה מחשבה זו בראשי הרגשתי את צליל הגילוי. צליל הגילוי הוא משהו שאני מרגישה כשאני עומדת לגלות משהו. לחשוב על משהו טוב, שיועיל לי הרבה. במקום הגועלי הזה אני לא שומעת את הצליל הזה הרבה. נראה שהצלחתי לחלום חזק היום. אך אני לא אגלה את מה שעמדתי לגלות אם אמשיך לחשוב על המקום המחניק הזה. יש לי זמן לחשוב כמו שלמת יש זמן לשכב. ניסיתי לחזור לאותה מחשבה. זה היה קל. אני כאן שלוש שנים אך לפניהן הייתי ביער כל יום זה כבר יותר מעשר שנים, התאמנתי. עשר שנות אימון הביאו אותי לכאן, אחרת היו לוקחים מישהי יותר מאומנת כדי לעשות את העבודה. אך במקום לחשוב על כל אלו, עדיף חשבתי על הגילוי, שבישביל לגלותו, אצתרך ריכוז. עצמתי עייני. נתתי לכוחי לקחת אותי לאן שרק ירצה. הנה הוא, צליל הגילוי ההולך ומתחזק, ככל שהתקרבתי למטרתי. הצליל לא רק הולך ומתחזק, אלא גם נוספים לו צלילים. אם קודם היה דו, עתה הוא דו-מי-סול. אקורד דו מז'ור בסיסי. ההרמוניה המושלמת. או, כמה אהבתי מוסיקה לפני שהגעתי לכאן. הנה הצלילים נהפכים למנגינה, למארש, לשיר צעדה, בעודי צועדת אל מטרתי, אל הגילוי שאליו ברצוני להגיע, וביכולתי לעשות זאת... הנה הגעתי. כעת אני רואה את הגילוי. החזיון, החזון הפרטי שלי. הנה רואה אני את עצמי מדברת על פסנתרים ופסנתרנים שמגיעים לארץ, והנה אני רואה את עצמי מנגנת בפסנתר, והנה אני רואה את עצמי יושבת בקונצרט פסנתרנים ומקשיבה למוסיקה הנהדרת. דבר זה קורה לי הרבה. כשאני מדמה משהו תוך כדי חיפוש הגילוי, הדבר מה הזה הוא בעצם קשור לגילוי עצמו. הדימוי המוסיקלי שלי היה בעצם חלק מהתקרבותי למטרה. אך עכשיו כדאי שאתעסק בגילוי, אחרת אשכחו. נדמה לי כי הבנתי את הגילוי כמו שכוחותיי התכוונו. אם אתעקש לקבל פסנתר, אקבל אחד, הרי מה להם פסנתר כנף "זול" בשביל עשר שנות ניסיון בגילוי העתיד? ולאחר מכן, אתעקש להגיע לקונצרט, ולא אסכים לעשות דבר בשבילם. כן, הם איימו להכות אותי. אך אני כמו זהב לפי ההתנהגות שלהם, אני האוצר שלהם, הם לא יעזו להכות אותי, מחשש שאתאבד מרוב עינויים. החלטתי לשמוע בקול כוחותיי המיסתוריים, וללכת בעקבותם, כמו שעשיתי בעשר השנים האחרונות. קמתי מהשטיח המהודר בצבעיו הקודרים שמעולם לא אהבתי, אך מעולם לא חשבתי לבקש אחד אחר, תמיד התייחסתי יפה למשרתים, הרי הם כלואים פה בעל כורחם ממש כמוני. לעומת זאת, דיברתי בחוצפה ובעוקצנות לפקידים, ולמי שמעליהם, כשהתאפשר לי לראותם, כי הם, הכולאים, לא הכלואים. ובכן, קמתי מן השטיח והחלתי לטייל בטירת-המרתף. כך אני קוראת לה. מפני שמצד אחד מקום זה הוא מתחת לאדמה, ומצד שני הוא נראה ממש כמו טירה מכושפת של קוסם מרושע. כשהגעתי ל"לובי" המעופש, שאלתי את הפקיד, אם אוכל לקבל פסנתר כנף בהקדם האפשרי. לאחר כמה עלבונות על עבודתו החולנית, ועל מקום עבודתו החולני, הוא ענה בחיוב ואני פניתי לדרכי חזרה לחדר הקצת-פחות-מעופש-מהלובי שלי. בחדרי עשיתי את מה שאני עושה רוב הזמן- מכה בקירות. אני כל-כך מתעבת את המקום הנורא והסגור הזה, לקלסטרופובית-אוהבת-טבע שכמותי, מקום זה הוא נוראי בצורה בלתי ניתנת לתיאור. לאחר שהגעתי לאפיסת כוחות, ולמצב של תחבושדת קרועה ומפרקים מדממים, מצב שאני מגיעה אליו בערך חמש פעמים ביום, או בעצם, חמש פעמים בשעות שבהן אני ערה (אני בספק אם כבר שלוש שנים הצלחתי להתאים את שעות השינה שלי לשמש, הרי זה כבר שלוש שנים שלא זכיתי לראות לא את השמש, ולא את חברה הירח). אחרי אפיסת הכחות עקובת הדם שלי, צנחתי על הריצפה הקרה, היבשה, והמאובקת, ותוך כדי בכי, נרדמתי.
עריכה: בלי קשר , למשהו יש בלוג עיצובים שמחפש מנהלת ? או שאתם יודעים על אחד כזה ? / או , שאתם רוצים לנהל איתי בלוג עיצובים ? צרו קשר (.^-^.)
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
