יום א' -29.8.10:

עוד יום נגמר, יום מחורבן.

טירטורים, נסיעות, יוקנעם, תל אביב, יפו שוב תל אביב ואז לממש הפתעתי נתקעים אם האוטובוס באשקלון.. קיצור יום חרא! מה שמתחיל חרא נגמר חרא.

למרות שראיתי את אהבת חיי היום שברח לי ב6 וחצי בבוקר זה היה בוקר מחורבן. איך שהוא נתן לי נשיקה ויצא מהחדר התחלתי לבכות. וסתם בלי סיבה.

אחרי סופ"ש מטורף ומלא מלא מלא באהבה וכמובן סיפוקים, הוא נגמר. חבל שהשבוע לא עף כל כך מהר כמו הסופ"ש.

9 ועשרה, יוצאת לתחנת אוטובוס, למרות ההקדמה מפספסת. בסוף עם כל הבאלגן עולה על הרכבת רק ב11:09.

מגיעה לתל אביב, שם פוגשת את נטע... יושבות ומחכות לקארין מגיעה לת אביב רק ב4 וחצי. מתגעגעת. נשברת. שוב בוכה. טלפון. אסף. הוא סוגר שבת. ויוצא היום לאפטר. מרימה טלפון לעזר. מתחננת שישחרר אותי הביתה, להפרד כמו שצריך, אחרי שבבוקר לא היה הכי טוב שבעולם, בוכה לו בטלפון. אבל כלום. פשוט כלום. לא משחרר. אין סיכוי. מתאוששת. נוסעת ליפו, לחתום על ההתרים של הנהיגה וכמו שכבר אמרתי , יום שמתחיל חרא נמשך חרא ונגמר חרא. אין התרים ואין נעליים.

משם ממשיכה. בוכה. שבורה. רוצה חיבוק.

תל אביב.

18:02. מודיעין. האוטבוס לסעד יוצא ב7. זין. יש שעה לחכות!

19:00. יוצאת ממרכזית ההגנה לכיוון סעד. ושוב לחידוד העיניין, מתחיל חרא נגמר חרא.

נתקעת עם האוטובוס בצומת אשקלון. בסופו של יום מגיעה לבסיס ב9 וחצי. שיחת קצין רכב ולחדר.

מעבירה את הדברים לחדר, מקלחת צוננת במקלחת הסודית ואז יומן, סיגריה ולפרוק.

כמה שיום יכול להיות למגעיל, כמה שהעיניים נפחות, כמה דמעות יכולות לרדת משתיי עיניים חומות בודדות כמה?

אין לי כוחות, בא לי רק לישון אבל אי אפשר הבנות חופרות ומשחקות בחדר, אין לי כוח פשוט אין לי. אני מתגעגעת כל כך.

בא לי אותו, רק אותו. את אהבת חיי. אם הייתי יכולה רק בקשה אחת לבקש והיא הייתה מתגשמת, הייתי מבקשת להריץ את התקופה הזאת. להריץ שלוש שנים קדימה.

טוב נו..

כמה עוד נשאר...

שנה ועשר?........

לילה קסום.