29.8.10 - מכתב.

אהובי,

כבר אמרתי לך שהתגייסתי יש לי מוזה לכתוב והיא מבוזבזת כי אין לי אפשרות לרשום אותה.

אז הינה, אני כותבת לך את המכתב הזה.

כל זה ביום א' בדרך לבסיס המסריח שלי, יושבת ברכבת ובוהה בים, בנייד מתנגן הנעימה של עספור שמזכירה לי אותך. עספור שלי, הסיבה היחידה שיש להתעורר בבוקר, הסיבה היחידה שעולה לי חיוך על הפנים.

אני חייבת לכתוב לך את זה כדי שתדע -

מאז שהכרתי אותך חיי השתנו אני השתנתי, לא חשבתי שאוכל לעבור שינוי כזה משמעותי.

הפכתי מאדם אגואיסט, שדואג לתחת של עצמו, מאדם קר, מאדם  ריק ומרוקן מכל רגש לאדם מלא. מתחשב. מבין. דואג. שזרק את האגו. הפכתי לאדם אמין שלא משקר, שמשתף, תדע לך שהייתי משקרת המון..

מה שנשאר לי לומר לך זה תודה.

תודה על זה שנכנסת לחיים שלי, שנתת לי חלק ממך.

תדע לך שהפכתי לבורג חשוב בחיים שלי, חלק משמעותי שאני לא חושבת שאוכל להתקיים בלעדיו עכשיו.

אתה מחזק אותי ושולח אותי חזרה לבסיס אם כוחות מחודשים והאמת שעד היום אני לא מבינה איך התקיימתי בלעדייך, איפה הסתתרת לי עד עכשיו? איפה?

אני לא זוכרת את עצמי ככה, מאוהבת בצורה כזאת.

לכל מקום שאני הולכת בלעדייך אני מחפשת אותך, עם העיניים. אולי אתה נמצא ואני פשוט חולמת שלא...

מאז שנכנסתי לצבא, שקעתי בדיכאון. כאלו לקחו לי את החמצן שלי. בעצם לא בכאלו. באמת לקחו.

אני לא חושבת שאוכל להמשיך כך הרבה זמן, המרחק הזה. ששובר אותי לרסיסים. היאוש הזה שאני קמה איתו בבוקר. הדמעות הציפייה שיגמר כבר ואני אראה אותך שוב.

מחכה כבר לרגע הזה שאני אראה אתא הדרך הביתה, את הדרך אלייך.. את הדרך לזרועתייך. את החיבוק הזה שאני לא צריכה כלום חוץ ממנו. זה פשוט לא יאמן.

אפילו לביסים שלך אני מתגעגעת... 

אני כנראה לא באנדם כזה חזק כמו שחשבתי, כנראה שאני לא מסוגלת לעשות את התפקיד הזה הזה. גדוד. גבעתי. 424. גדול עליי..... בכמה מידות.

אם היחס הזה שהצבא נותן לי, שאני בסה"כ באה לעשות משהו למען המולדת, למען המדינה.. אין לי חשק לכלום.. לא מגיע למדינה המחורבנת הזאת (סליחה על הביטוי) שום דבר ממני...

יודע מה? אין לי בעיה לשרת את המדינה.. רק אם ישימו אותי קרוב אלייך... שתהיה מול העיניים שלי.

אספי שלי,

תזכור תמיד..

אני אלך אחרייך לאן שתלך, רק אל תלך רחוק מידי..

רחוק מידי..

מהעיניים שלי.............

אני אוהבת אותך ואהיה שלך תמיד...

לילי!