"זה ערב ראשון של לבד,

יושב וכותב לך מכתב.

על כל הדברים שהיו,

כל מה שקרה בדיוק.

אותיות מופיעות על הקיר,

אני הפחד נעים להכיר.

הדמויות אוהבות לשחק,

זזות כאן בבית הריק.. הריק..

ואת, את לא יודעת כמה,

ממך, ניסיתי להסתיר.

את כל, הסיוטים בלילה.

צרחות ודם על המדים.

את, לא מבינה כבר למה,

אני, מזמן כבר לא אני.

תמונות רצות מאותו לילה..

דמעות, כאב של לוחמים.

וזה ערב ראשון שאת שם,

שוכב וחושב לא נרדם,

השקט לאט מתנגן,

מקדיש עכשיו שיר בלי שם..

שיר בלי שם..

ואת, את לא יודעת כמה,

ממך, ניסיתי להסתיר.

את כל, הסיוטים בלילה.

צרחות ודם על המדים.

את, לא מבינה כבר למה,

אני, מזמן כבר לא אני.

תמונות רצות מאותו לילה..

דמעות, כאב של לוחמים.

זה ערב ראשון של לבד,

יושב וכותב לך.. "

כמה שזה הזוי..

באמת ערב ראשון לבד..

אין לך מושג כמה שקשה לי..

שאני בבית ואתה בבסיס..

ושאני חוזרת לבסיס אז אתה בבית..

המחשבה יכולה להרוג..

עוד לילה אחד לבד..

ומחר עוד לילה...

אני כמו פקעת עצבים..

אין לי כלום בראש חוץ ממך...

בא לי להיות איתך,

לחבק אותי..

לחוש אותך..

אני משתוקקת למגע שלך..

לגוף שלך..

לשפתיים שלך..

אין לנו עוד כלום בצבא..

כמה? שלוש חודש אנחנו בצבא?

וכבר נשבר לי..

ולחשוב שלי נשאר עוד שנה ותשע...

לך שנתיים ותשע..

אני מתגעגעת אלייך אהוב שלי..

אין לך מושג כמה...

אני אוהבת אותך...

29.8.10 - מכתב.

אהובי,

כבר אמרתי לך שהתגייסתי יש לי מוזה לכתוב והיא מבוזבזת כי אין לי אפשרות לרשום אותה.

אז הינה, אני כותבת לך את המכתב הזה.

כל זה ביום א' בדרך לבסיס המסריח שלי, יושבת ברכבת ובוהה בים, בנייד מתנגן הנעימה של עספור שמזכירה לי אותך. עספור שלי, הסיבה היחידה שיש להתעורר בבוקר, הסיבה היחידה שעולה לי חיוך על הפנים.

אני חייבת לכתוב לך את זה כדי שתדע -

מאז שהכרתי אותך חיי השתנו אני השתנתי, לא חשבתי שאוכל לעבור שינוי כזה משמעותי.

הפכתי מאדם אגואיסט, שדואג לתחת של עצמו, מאדם קר, מאדם  ריק ומרוקן מכל רגש לאדם מלא. מתחשב. מבין. דואג. שזרק את האגו. הפכתי לאדם אמין שלא משקר, שמשתף, תדע לך שהייתי משקרת המון..

מה שנשאר לי לומר לך זה תודה.

תודה על זה שנכנסת לחיים שלי, שנתת לי חלק ממך.

תדע לך שהפכתי לבורג חשוב בחיים שלי, חלק משמעותי שאני לא חושבת שאוכל להתקיים בלעדיו עכשיו.

אתה מחזק אותי ושולח אותי חזרה לבסיס אם כוחות מחודשים והאמת שעד היום אני לא מבינה איך התקיימתי בלעדייך, איפה הסתתרת לי עד עכשיו? איפה?

אני לא זוכרת את עצמי ככה, מאוהבת בצורה כזאת.

לכל מקום שאני הולכת בלעדייך אני מחפשת אותך, עם העיניים. אולי אתה נמצא ואני פשוט חולמת שלא...

מאז שנכנסתי לצבא, שקעתי בדיכאון. כאלו לקחו לי את החמצן שלי. בעצם לא בכאלו. באמת לקחו.

אני לא חושבת שאוכל להמשיך כך הרבה זמן, המרחק הזה. ששובר אותי לרסיסים. היאוש הזה שאני קמה איתו בבוקר. הדמעות הציפייה שיגמר כבר ואני אראה אותך שוב.

מחכה כבר לרגע הזה שאני אראה אתא הדרך הביתה, את הדרך אלייך.. את הדרך לזרועתייך. את החיבוק הזה שאני לא צריכה כלום חוץ ממנו. זה פשוט לא יאמן.

אפילו לביסים שלך אני מתגעגעת... 

אני כנראה לא באנדם כזה חזק כמו שחשבתי, כנראה שאני לא מסוגלת לעשות את התפקיד הזה הזה. גדוד. גבעתי. 424. גדול עליי..... בכמה מידות.

אם היחס הזה שהצבא נותן לי, שאני בסה"כ באה לעשות משהו למען המולדת, למען המדינה.. אין לי חשק לכלום.. לא מגיע למדינה המחורבנת הזאת (סליחה על הביטוי) שום דבר ממני...

יודע מה? אין לי בעיה לשרת את המדינה.. רק אם ישימו אותי קרוב אלייך... שתהיה מול העיניים שלי.

אספי שלי,

תזכור תמיד..

אני אלך אחרייך לאן שתלך, רק אל תלך רחוק מידי..

רחוק מידי..

מהעיניים שלי.............

אני אוהבת אותך ואהיה שלך תמיד...

לילי!

יום א' -29.8.10:

עוד יום נגמר, יום מחורבן.

טירטורים, נסיעות, יוקנעם, תל אביב, יפו שוב תל אביב ואז לממש הפתעתי נתקעים אם האוטובוס באשקלון.. קיצור יום חרא! מה שמתחיל חרא נגמר חרא.

למרות שראיתי את אהבת חיי היום שברח לי ב6 וחצי בבוקר זה היה בוקר מחורבן. איך שהוא נתן לי נשיקה ויצא מהחדר התחלתי לבכות. וסתם בלי סיבה.

אחרי סופ"ש מטורף ומלא מלא מלא באהבה וכמובן סיפוקים, הוא נגמר. חבל שהשבוע לא עף כל כך מהר כמו הסופ"ש.

9 ועשרה, יוצאת לתחנת אוטובוס, למרות ההקדמה מפספסת. בסוף עם כל הבאלגן עולה על הרכבת רק ב11:09.

מגיעה לתל אביב, שם פוגשת את נטע... יושבות ומחכות לקארין מגיעה לת אביב רק ב4 וחצי. מתגעגעת. נשברת. שוב בוכה. טלפון. אסף. הוא סוגר שבת. ויוצא היום לאפטר. מרימה טלפון לעזר. מתחננת שישחרר אותי הביתה, להפרד כמו שצריך, אחרי שבבוקר לא היה הכי טוב שבעולם, בוכה לו בטלפון. אבל כלום. פשוט כלום. לא משחרר. אין סיכוי. מתאוששת. נוסעת ליפו, לחתום על ההתרים של הנהיגה וכמו שכבר אמרתי , יום שמתחיל חרא נמשך חרא ונגמר חרא. אין התרים ואין נעליים.

משם ממשיכה. בוכה. שבורה. רוצה חיבוק.

תל אביב.

18:02. מודיעין. האוטבוס לסעד יוצא ב7. זין. יש שעה לחכות!

19:00. יוצאת ממרכזית ההגנה לכיוון סעד. ושוב לחידוד העיניין, מתחיל חרא נגמר חרא.

נתקעת עם האוטובוס בצומת אשקלון. בסופו של יום מגיעה לבסיס ב9 וחצי. שיחת קצין רכב ולחדר.

מעבירה את הדברים לחדר, מקלחת צוננת במקלחת הסודית ואז יומן, סיגריה ולפרוק.

כמה שיום יכול להיות למגעיל, כמה שהעיניים נפחות, כמה דמעות יכולות לרדת משתיי עיניים חומות בודדות כמה?

אין לי כוחות, בא לי רק לישון אבל אי אפשר הבנות חופרות ומשחקות בחדר, אין לי כוח פשוט אין לי. אני מתגעגעת כל כך.

בא לי אותו, רק אותו. את אהבת חיי. אם הייתי יכולה רק בקשה אחת לבקש והיא הייתה מתגשמת, הייתי מבקשת להריץ את התקופה הזאת. להריץ שלוש שנים קדימה.

טוב נו..

כמה עוד נשאר...

שנה ועשר?........

לילה קסום.