נפגשתי אתמול עם ההוא.
ההוא שקובר את עצמו באדמה עמוק וקצת פוחד מעצמו וקצת פוחד ממני.
דיברנו, צחקנו, עישנו ואפילו התחבקנו כמה פעמים. זה היה מוזר. בין לבין התבוננתי עליו כתוהה האם לקנות באמת את השינוי הדרמטי הזה באופי שלו שהוא מכריז עליו מאז שגמרנו וכניראה מנסה כל כך למכור לי. כמה זה אידיוטי, שאחרי שגומרים סוף סוף הוא מנסה לצייר את מה שעכשיו בצבעים עשירים וראוותניים ולברבר על זה שהוא מרגיש בתקופה הזאת בשלמות נפשית ושהוא שם זין על העולם ושיש בו שלווה שהיא מסוג כזה של רוחניות. כמה שטויות. הרי זה מין דחף כזה בעצם כשמדברים עם האקס לזיין על כמה שטוב אחריו, לא? ובכל זאת החלטתי אותם רגעים שהתגעגעתי לשיחות איתו ושאשתדל בשביל זה לצמצם בתוכי את פיעפועה הגואה של נורה אדומה שבמהירות פסיכוטית נדלקת אצלי בפנים כשהוא פותח את הפה. אז השבתי לו שכשמישהו אומר שהוא שם זין על הכל זה מצביע דווקא על כירסומו של חוסר ביטחון בתוכו. שתחת כל מעטה הנוחות המקושט הזה עומד לו נער קטן ומפוחד שמרגיש שהוא חייב להיאבק על כל דבר ועם כל דבר בשביל להשיג את מעוז חפצו. ובעצם כדי להישאר עומד במקומו. ושוכח ממי שקרוב אליו ולא מבחין בפוגענות שלו, בעוקץ הזר הזה ובעיוורון העמוק שהוא חדור בחומותיו. והפלא ופלא. הוא הסכים איתי.
חייכתי אליו בשקט כי הבנתי שאפילו שהוא קצת דפוק ושהוא חי בסרט שלם עם מה שהוא אומר לעצמו, עצם העובדה שעמדנו על אותה נקודה ולא נלחמנו בשני שטחי אש שונים היא כשלעצמה התקדמות אסטרונומית. מעט מאוד פעמים היו בין שני יצורי האגו טריפ שאנחנו רגעי הסכמה לגבי חסרונות שקיימים בנו. ובכל זאת הוא המציא לעצמו מפלט - עכשיו הוא כבר לא כזה. שכל התקופה הקודמת הוא הפך קורבן בעצם לפדנטיות ולתחושת הנחיתות שהופגנו כלפיו בעבודה הקודמת, עוד כשהיינו ביחד, ועכשיו משהוא התפטר (ומשנפרדנו) הכל רק מסתדר לו. והאמת ששמחתי בשבילו. אני תוהה כשהוא לידי למה קשה לו כל כך להראות פגיעוּת. אני תוהה למה הוא תמיד כיסה על הפגיעות הזאת בעצבים. ואיך זה שילד מגדל עצמו בסביבה כזאת ובתנאים כאלה שמצריכים כניראה החבאה מושלמת של "חולשות" אופי כמו פגיעות. אני תוהה איך הוא לא משתגע מעצמו כשהוא לא מסוגל לבטא את כל הכאב הזה שכורך אותו. ואיך לפעמים הוא כמו משאיר אותו לחלוף לידו כאילו בלא שיגע בו באמת, איך הוא מתגבר על התחושות הקשות האלה שהיו מציפות כל בן אדם אילו רק חווה את אותם דברים בחייו. אז הוא נוקט בעוד אקט של התחמקות מסויימת ומשיב את הגלגל אליי: "אבל גם בך יש כמויות עצומות של חוסר ביטחון."
נכון, אני עונה. אין לי מושג מה אני. אני לא יודעת באיזו צורה אנשים רואים אותי, מפענחים אותי. אני בת 18 ואני פוחדת מלהתקיים בחברת אנשים כי אני לא כל כך יודעת מה טוב בי. מה רע בי. אני צעירה ומנסה והתמודדתי עם מעט מצבים בסך הכל שגרמו לי לחוש בגבולות הרגשיים שלי. זה לא היה נעים. נכון, אני עונה לו. ואחרי שתיקה מסויימת גם מוסיפה שזה אולי הדבר הכי קשה שיש.
כשהוא צריך כבר ללכת אני מלווה אותו לתחנת האוטובוס הקרובה והוא מחבק אותי ואומר שהתגעגע אל מי שאני.
אני שותקת שוב ומחייכת אליו חיוך קטן. אל מי שאני.
כינוי:
Fireflies
בבלוג זה
בכל הבלוגים
