הנה שוב הגיע יום הזיכרון .. רק עם עוד 67 שמות חדשים ..
עוד יום זיכרון אבל עכשיו אתה לא חלק ממנו ..
אני תוהה .. איך זה להסתכל על כל זה מלמעלה ?
העולם כולו עוצר מלכת לכמה שעות דומם לזכרך ..
אנשים נזכרים בך .. חושבים עלייך .. כל מה שהשארת מאחורך דומם פתאום
לא זכיתי להכיר אותך .. ואתה לא אותי .. היית גדול ממני בשנתיים ..
למדנו אצל אותם המורים .. התהלכנו באותם המסדרונות וישבנו באותה הקפיטריה
חלפנו אחד על פני השני בבית הספר בלי תשומת לב יתרה
ואז אתה סיימת מחזור לפניי כשאני עוד לא חשבתי אפילו על לאן אני אתגייס
אני תוהה .. מה היה קורה אם הייתי נולדת שנה לפני ? הדרכים שלנו היו נפגשות ואולי מי יודע.. הייתי במקומך עכשיו ?
ומה יהיה במערכה הבאה שעתידה לבוא האם זאת תהייה אני ? או חברים שלי לגרעין ? לכיתה?
כנראה שאני זאת לא תהייה כי לי יש את הפריבילגיה לא ללכת לקרבי .. אבל עדיין החרב מ
מעל הראש של כולנו
אתה הלכת .. נתת את החיים שלך למדינה הזאת והיום הזה מוקדש לך .. אבל כמה עוד ילכו אחרייך ? כמה שמות יתווספו שנה הבאה לרשימת הנופלים? והאם אני אהיה מהצד השני של הבמה הפעם ? מקריאה מכתב חסר נמען ? או שמא אהיה השם המתנוסס על אבן השיש השחורה הגדולה בכניסה לבית הספר שלנו ?
הזמן עובר ועוד ועוד אנשים נכנסים למעגל השכולים .. ומעניין אותי מה אלה שהקריבו את חייהם היו אומרים על זה עכשיו ?
מה אתה היית אומר על זה ?
כנראה שלעולם לא נדע ...
כל יום אנחנו חולפים על פני המוני אנשים.. זורקים מבט פה ושם .. ולא יודעים שבעצם זה יכול להיגמר בכל רגע ..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
the dream catcher