פשוט נמאס לי.

אמא אמורה לגונן, להגן, לאהוב, לתת כתף רכה כשקשה, לתמוך, להיות שם בשביל הילדים שלה.

אז למה אמא שלי לא?..

היום קרה לי משהו רע, שתי פרחולות הרסו לי את העבודה בגיאוגרפיה, שעליה עבדתי שלוש שעות. 

וכל מה שהיה לה להגיד הוא "מה אני יכולה לעשות?", "אתה כבר ילד גדול", "זה שהיום בערב אנחנו הולכים לראות את הבית יותר חשוב מהטמטום שלהן".

למה?...

אז מה אם אני כבר בן 15, זה לא אומר שאני מסוגל להכל. כן, גם לי יש רגעי שבירה, שאני לא יכול יותר, שבא לי לעזוב את הכל ולבכות. גם לי זה קורה. והיא אמורה להבין את זה יותר מכולם.

אז למה היא לא?...

וזאת לא הפעם הראשונה שזה ככה.

לא יודע, אולי זו רק תחושה שלי, ואולי גיל ההתבגרות משפיע, אבל משום מה נראה לי שאמא שלי לא תומכת בי, לא כמו שרציתי.

ועכשיו אני צריך להכין הכל מחדש, פשוט יופי ><