כן, אני יודע, הייתה פה קצת נטישה, אבל לאחרונה היו לי אלף ואחד דברים לעשות, הסיפור שלי התקדם כל כך יפה, וגם לא ממש היה לי על מה לכתוב, כך שהמצב הזה נוצר.

אבל עכשיו אני חוזר. לא יודע אם לתמיד, לא יודע אם אכתוב כאן באותה תדירות כמו קודם או לא (סביר להניח שלא, מכיוון שבעוד חודשיים וקצת אכנס למפעל הציונים הזה שקוראים לו "התיכון"). אבל לעת עתה אני כאן, וזה מה יש.

את הפוסט הזה אקדיש לתיאור מה השתנה בין הפעם האחרונה שכתבתי כאן להיום, וקצת אתייחס ליום המיוחד הזה ^^

אז... שנתחיל?

אז קודם כל, באוגוסט אני עובר דירה. זה לא בית מאוד מפואר או משהו, אבל יש גינה יפה וכבר "שמתי עין" על איזה חדר שם, בתקווה שלא יפרקו אותו XD

כן, זה בית מעט ישן, אז צריך לשפץ אותו טיפה, אבל לא יותר מזה. יש גם מרפסת גדולה, סלון גדול, מקלחת שנראית כמו הצאצא של מקלחון ואמבטיה, ואת הדברים הרגילים שיש בכל בית (סלון, מטבח וכו'). הבית יפה בעיני, אבל יותר מזה אני אוהב את העובדה שסוף סוף יהיה לי משהו קבוע בחיים. כל חיי עברתי מכאן לכאן, ומכאן לשם, ומשם בכלל לחירבת-אל-זמבם או איפה שזה לא יהיה, נראה לי שהבנתם את הנקודה. כל פעם הייתי צריך להתרגל לחדר חדש, אזור חדש (לפעמים בעיר, לפעמים בארץ), וכל פעם היה לי קשה מחדש. ואז כשכבר חשבתי "היי, דווקא לא כל כך נורא בבית הזה", הפתעה! עוברים עוד פעם!

לי אישית נמאס מזה. בא לי חדר קבוע, במקום קבוע, לפחות עד שאעזוב את הבית, ואעבור לתל אביב או כל מקום אחר עם ים (יש לי אובססיה קשה לגביו *.*)

והרבה יותר גרוע כשאתה יודע שאתה צריך לעבור, אבל לא יודע לאן. ככה זה היה, עד שההורים שלי מצאו את הבית הנ"ל, ואמרו לי שנמאס להם לעבור בתים, ושזה יהיה בית קבוע. אתם בטח מבינים כמה שמחתי לשמוע את זה. אז התחלתי לארוז כבר (אבל ניסיתי פעם אחת להוציא משהו מהארגזים), ועכשיו כשנכנסתי לחופש כנראה אתפוס תאוצה ואארוז עוד טיפה, נראה כבר. אם יהיו התפתחויות חדשות בנושא אשמח לעדכן (:

לפני שהתחילה אווירת החפיפניקיות של סוף השנה, הייתה תקופת מבחנים לא ממש סימפטית (אני לא אומר קשה, כי זה בטח כלום לעומת מה שיהיה בכיתה י', י"א ו-י"ב, אבל היא בהחלט לא הייתה סימפטית). וגיליתי שהמורה לאזרחות שלי, בנוסף להכל, היא ממש שקרנית. היא כל השנה הלחיצה אותנו שיהיה מפמ"ר ע-נ-ק-י בסוף השנה, ומרוב לחץ הורדתי מבחנים משנים קודמות מהאינטרנט ועניתי עליהם. טבעו של הזמן הוא לחלוף, והגעתי ליום ה"גדול". הגישו לי את המבחן, וכשראיתי אותו רציתי לצחוק ולבכות גם יחד. הוא היה צילום של מבחן מפמ"ר מ-2008, שעשיתי בדיוק יום קודם לכן, בדיוק אותו הטור, בדיוק אותן השאלות, הכל אותו הדבר!

לא יודע מה איתכם, אבל לדעתי מדובר בהונאה. לחץ הדם שלי הרקיע שחקים יום קודם לכן, ובשביל מה?! בשביל זה?!

לא חשוב, העיקר שזה עבר כבר.

יום לאחר מכן היה ערב חג השבועות, היום בו כתבתי את הפוסט האחרון שלי. הצלחתי לשקם את ההריסות של העבודה שלי מאז, ואני כבר לא כועס על הילדות האלה כל כך, אבל בואו נאמר שבפעם הבאה שיבקשו ממני להעתיק ואגיד לא והן ישאלו למה בקול צווחני, תהיה לי תשובה מוכנה בכיס. בחג נהנתי כי אני פשוט חולה על מאכלים עם גבינות, וגם מהחופשה הקצרצרה.

אחרי החג קרו עוד כמה דברים, התחילו ימי הכיף, נסעתי לאילת לחמישה ימים, ידעתי עליות ומורדות ביחסי עם המשפחה והחברים בבית הספר, מה שמביא אותנו ליום הזה. ועליו בא לי לדבר עכשיו, עליו ועל העתיד.

היום הזה, העשרים ביוני, אף פעם אינו יום רגיל, אולם השנה ליום הזה יש משמעות מיוחדת עבורי. היום אני מסיים את חטיבת הביניים, ועוד חודשיים וקצת אכנס למגרש של הגדולים: התיכון.

בשנה הבאה יערבבו אותנו עם תלמידים מחטיבת ביניים אחרת שעוברת בתיכון אלינו, ונודע לי שחוץ מרכזת השכבה, המחנכים האחרים לא ימשיכו איתנו לי'. במוחי בורסת ההימורים חוגגת, והאפשרויות נעות בין המורה לאנגלית, המורה לביולוגיה, הרכזת (שכולן הודיעו מפורשות שיחנכו את כיתות י' בשנה הבאה) לשמות פוטנציאליים אולם לא רשמיים, כדוגמת המורה המרשעת לגיאוגרפיה, או המורה הסטלנית לספרות, שהשנה סיימה לרכז את שכבה י"ב.

בשנה הבאה אמנם אהיה משובץ לשלוש יחידות מתמטיקה בלבד, אולם באנגלית אני במצטיינים, מה שאומר שאם לא אפרוש אסיים את הבגרויות במקצוע זה בכיתה י"א, מה שאומר יותר עומס בשנתיים האלה. במסגרת מגמת התיאטרון אצטרך לצפות בהצגות, חלקן לא ממש סימפטיות (מי אמר "קן הקוקיה" או הצגות על השואה ולא קיבל?), ותהיה לי "מחוייבות אישית", אותה מנהלת המורה המרשעת לאזרחות (השקרנית, זוכרים?). עד השנה היה מותר להתנדב בספריה והאמת שדי בניתי על האופציה הזו, אולם המרשעת אמרה שאי אפשר יותר מכיוון ש, ואני מצטט, "זה לא באמת תורם לקהילה". אז תרשי לי לחלוק עלייך, גברתי המרושעת, ולומר, שכל תרומה לקהילה לא שווה כלום אם היא לא באה מהלב. גם אם זה נחשב "פחות תורם", כל עוד עושים את זה מהלב וזה כן תורם לציבור מסויים (גם אם הוא ציבור קטן כמו ציבור הספרניות), זו תרומה לא פחות חשובה מאשר לעזור לילדים עם מוגבלויות או לקשישים או להתמודד עם חניכים צווחנים בצופים. בנוסף, יש לי יחידה בערבית, ואת כאב הראש של בגרויות החובה בלשון והיסטוריה.

בקיצור, מצפה לי שנה לא קלה בכלל. 

ולכן, אני הולך לנצל את כל החופשה למנוחה, כי השנה הבאה בפרט ושלוש השנים הבאות בכלל הולכות להיות לא פשוטות בכלל.

אבל היום, אני מלא אופטימיות, יש שיאמרו תמימות, שהכל יהיה בסדר. כנראה אווירת החופש משפיעה עלי. הלוואי שעוד חצי שנה אומר אותו הדבר בדיוק.

נ.ב. - פעם הייתי אומר ש"מה זו השערורייה הזאתי, שהתיכון מסיימים יותר מוקדם?", אבל היום, כשאני כבר שם, אני תומך בהחטה הזו, ולא רק בגלל שאני בצד המרוויח. כי אם היסודי היו משקיעים אפילו מאית ממה שצריך בתיכון, גם להם היה מגיע. בשנים האלהנ השקעתי כמו שלא הייתי צריך מעולם, וזה עוד כלום לעומת מה שיקרה בבגרויות, שיש סיכוי לא רע בכלל שימשכו עד יולי. אז כן, ההחלטה צודקת בהחלט, לטעמי.

וזהו לבינתיים. איזה כיף לחזור לפה!

להתראות, חופש נעים ובהצלחה בבגרויות למי שיש,