.

אתמול פתחתי מגירות ישנות שנעלתי מזמן. הוצאתי מסמכים מהתחנה, מספרי טלפון, שמות שאני כבר לא זוכרת אל מי הם מקשרים.

אחר כך נכנסתי לאינטרנט והתחלתי לחפש מה הם כתבו עליי באותה תקופה.

נזכרתי שאפילו אז, לא קראתי עליי כל כך הרבה. אני חושבת שבמקרה נתקלתי בכתבה אחת וחשבתי לי, איזה יופי, חיי מוצגים לראווה לעיניי העולם ואשתו. ואז רצתי להקיא, כי לא אהבתי את מה שהיא סיפרה.

ואתמול, ככה סתם... ואולי לא. אולי לא סתם. זו הפעם הראשונה בשנה וחצי האחרונות שאני מוכנה לדבר על הדברים האלה. אולי בגלל זה. אולי אני מחפשת תשובות, אם כי אני עוד לא בטוחה שמצאתי שאלות.

מצחיק. כשאותי השליכו אל תוך הסיוט הזה, ובעל כורחי נאלצתי לעמוד מול ההמון הזה, לא אמרתי כלום.

קיבלתי בהבנה את המבטים שהיו אליי, את העובדה שקראו לי שקרנית ומניפולטיבית. זה היה בסדר.

כשכולם קמו להגן עליו כי הוא כזה אדם מדהים ומוכשר ואהוב, והרי לא ייתכן שהוא מסוגל לעשות דברים כאלה, אני ישבתי בצד ושתקתי. כי הבנתי אותם.

כי גם אני אהבתי אותו, עד שכבר לא.

כשאותו הם היו הולכים לבקר במעצר, ולי הם לא היו מסתכלים בעיניים, כעסתי. אבל לא מספיק בשביל להוריד את החיוך מהפנים. לא מספיק בשביל להפסיק לשחק אותה, שהכול בסדר אצלי, שאני מתמודדת כמו ילדה גדולה, שאני לא צריכה עזרה.

ואז יום אחד זה נגמר.

הוא הודה.

אף אחד מעולם לא בא להתנצל בפניי.

וכנראה שזה מגיע לי.

לפני שאני עוזבת.

אני לא מתרגשת. מה שמפחיד אותי הוא לא איך יהיה שם, אלא מה אני משאירה מאחוריי.

רגע לפני שאני מסיימת, אני פתאום חרדה שאני לא מוכנה.

אני לא אדם שקיימת בו החרטה, כמו לרבים שהכרתי. אבל משום מה בשבועות האחרונים אני מוצאת את עצמי חושבת על "מה היה אם..."

אני לא כזאת, אני מבטיחה. גם אותי זה מפתיע.

פתאום בא לי להיות אחרת. מחוץ לגוף הזה, מחוץ לחיים האלה שבניתי לי.

לפעמים מתחשק לי לברוח.

עכשיו מתחשק לי נורא.