אני חשבתי שהחיים שלי מצוינים, שאין לי בכלל סיבה לדאגה.
אני מצליחה בלימודים, וגם מבחינה חברתית אני מוקפת בהמון אנשים טובים ולא קרה לי משהו משמעותי שהפך את חיי,
עד מלפני חודשיים.
גיליתי שאחותי אנורקסית.
היא סיפרה לי על מעשי הזוועות שלה והמחשבות המזעזעות האלו שאין לי מושג איך אפשר להגיע אליהן.
לשנוא את עצמך? קיים דבר כזה בכלל?
היא הגיעה למצב בו היא פשוט יכלה למות מדום לב מתוך שינה. ככה זה כשקצב פעימות הלב שלך מגרד בקושי את ה40 בלילה...
ואז היא נכנסה לאשפוז מאוד ארוך, וכרגע היא נמצאת במעקב.
כלל שעובר הזמן והיא עולה יותר במשקל היא שונאת את עצמה יותר ויותר.
היא הגיעה למצב בו כבר לא אכפת לה מכלום. קודם היה לה אכפת איכשהו מהלימודים, עכשיו תעודת בגרות אין לה כח להוציא.
היא שוכבת כל היום על המיטה וחושבת על כמה שהיא נראית זוועה (ולמען הסר ספק - היא מדהימה).
גם כבר לא אכפת לה למות.
לפני שבועיים חלמתי ארבעה לילות ברציפות שהיא קופצת מהחלון.
עכשיו החיים שלי פרנואידיים. בשיעורים אני כבר בקושי מקשיבה, ושיעורי בית אני בכלל לא עושה (אם קודם עוד עשיתי מאמץ כלשהו), אני בקושי יוצאת מהבית לבילוי עם חברים - בגלל מחשבות פרנואידיות עליה. אסור לי להשאיר אותה לבד בבית כי מי יודע מה היא תעשה?
מי יודע אם היא תזרוק אוכל?
מי יודע אם היא תפגע בעצמה?
בחיים שלי לא הייתי במצב כזה. אף פעם לא הייתי צריכה כתף לבכות עליה, ולמען האמת אני חושבת שאני אפילו נכנסת לדיכאון.
הנה הגיע הזמן בו החיים דפקו גם אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
I'mAWESOME