אתמול נסעתי עם אמא לחופה של הטיילת, היו קולות קלים של סופה בחוץ, והים נצבע בירוק ואפור ופסים של לבן, הדקלים היו כפופים מהרוח, והשמשה הקדמית התלכלכה מטיפות קטנות של גשם ונתזים קטנים של מי ים.

נזכרתי בשנים אחורה, איך הייתי הולכת אני בתור ילדה עם אבא ואמא בדיוק על אותה הטיילת, בעיר בה גדלתי, להסתכל על הים. במיוחד בימים בהם היה חורף ולא ירדנו ממש לחוף. איך אבא היה מעמיד אותי על גדר הבטון על מול הגלים, אחרי שהיה רוכס לי את מעיל הדובון האדום (עד היום יש לי חולשה למעילים אדומים) וקושר את הכובע, והיא מחזיק אותי חזק שלא אעוף עם הרוח, אחר כך היינו הולכים לאכול גלידה, כי גלידה הכי טעים בחורף.

שלחתי יד וליטפתי אתכם מבחוץ, צומחים לי בתוך הבטן, חושבת שכשאתם תצאו החוצה כבר יהיה קיץ. והים יהיה שקט ויהיה לו צבע כחול עמוק, ורק ברבורים לבנים קטנים של רוח יפריעו לכחול הרגוע ההוא.

עד שתצאו, שוב אעזוב את עיר הולדתי, אותה העיר שחזרתי אליה אחרי שנים רבות, אותה עיר בו אבא שלכם עבר לגור איתי באותה דירה משופצת, ואליה חזרנו אחרי החתונה. אותו עיר שבה אתם עצמכם נוצרתם איי שם בתקפות החגים (בעצם טיפ טיפה לפני).

עצמתי לרגע את העיניים, ויכולתי לראות שנתיים קדימה, אתכם במעילי דובון קטנים, צועדים ביני לבין אבא שלכם, ביום חורף סוער, על אותה הטיילת, אולי נעצור בדרך לסבא וסבתא, ונעמיד אתכם על אותה גדר בטון שקיימת שם מאז שאני הייתי קטנה, ונחזיק את שניכם מאחורה, חזק שלא תעופו, וביד הפנויה, אני ואבא נאחוז ידיים, ונסתכל עליכם התאומים שלנו באושר.

אבל בינתיים יש זמן, ואתם תשחו לכם בשקט בתוך הבטן, ואבא ימשיך ללטף אותכם מבחוץ מתוך שינה, ואני אעשה את זה מתוך ערות. ונחכה לבואכם.