עכשיו ששניכם ישנים

האחד ליד השני במיטה

האחד גדול ושרירי וחסון, עם זיפים שגדלו כבר מיום חמישי,

עם קרחת שהולכת ומתפתחת באמצע הראש, וחיוך של שלווה לתוך השינה.

השני קטן ושמנמן אבל כבר רואים את החזון,

עם קרחת שהולכת ונעלמת בקדמת הראש, וחיוך של שלווה לתוך השינה,

העתק קטן של האיש הגדול ששוכב לידך.

אני מתבוננת בשלווה שלכם,

מוכירה את רגעי השקט הנדירים שזכיתי לעצמי,

רוצים לצלול בינכם ולהסניף את שניכם

אבל כל אחד מכם בצורה שונך,

אותך הקטן להסניף עוד ועוד לפני שכבר לא תתן לי

לפני שכבר תהיה גדול יותר, והסנפות של אמא יהיו מבישות,

ואותך הגדול לשאוף את הריח שלך

להתכרבל בתוך הגוף הגדול שלך

ולהרגיש את הזרועות שלך מגינות עלי

ומשכיחות לילות בלי שינה

וללחוש לך שדווקא יצא לנו בסדר

ושבקרוב אנחנו נרצה עוד אחד.

אבל אתם ישנים,

ושנתכם כל כך שלווה,

אני נושקת לשניכם על המצח,

הולכת להכין כוס קפה,

ולהקשיב לשקט.