העולם מעל הסטילטו |
| 2/2007
והזמן עובר
מישהי כתבה בתגובה לבלוג האחרון שלי, שהבלוג שלי עתיק, כי יש לי רק 3 ספרות במספר הבלוג.
האמת היא צודקת.
את השבועיים האחרונים ליוותה תחושה של בגרות, אולי כי סיימתי את המבחנים ואני מתחילה להריח לאט לאט את ניחוחות סיום התואר הראשון, אולי כי דיברנו הרבה על תואר שני.
אולי כי זה היה שבוע פרודוקציה בעבודה, והרגשתי נורא גדוהל אחראית ובוגרת, ואולי כי קלטתי שאני כבר בת 27 (ובעצם על מי אני משקרת, עוד מעט בת 28), וזה כבר לא כל כך קטן.
או אולי זה מארקי, שגורם לי תחושת שלווה, וזוגיות מלאה, שמתחילה להעלות בי מחשבות אמיתיות על המשך בניית החיים (והמבין יבין, וגם יבין שעדיין קשה לפי להפנים את העובדה ולהוציא אותה במילים)
הסתכלתי היום על תמונות ישנות מארכיון, מהתקופה שהסבים שלנו בנו את הארץ. אני חושבת שאנחנו בני מזל ואנחנו לא מעריכים את זה, קיבלנו המון על מגש של כסף, הם בנו את הכל בשתי כפות ידים, לבנה ללבנה, אספלט לאספלט צינור לצינור.
מצד שני אני מאוד מקנאה בהם, היה להם חלום אמיתי, היו להם אידיאליים, הם קמו ועבדו קשה להשיג את החלומות שלהם.
אנחנו רק יושבים מול המחשבים, מקטרים על מר גורלנו, וחולמים על עתיד אחר, ורוד יותר, צבעוני יותר, נקי יותר. ויש לי הרגשה שבמקום להמשיך ולבנות את מה שהם התחילו, אנחנו בעיקר מקלקלים.
וגם נראה לי שלמרות שלא הייתה להם טלויזיה ואינטרנט ומכוניות (לפחות בהתחלה כי זה היה יקר נורא) וגם לא מיקרו, והם עבדו הרבה יותר קשה, והצטמצמו יותר, כדי לחסוך לנו, הם היו באמת מאושרים יותר.
ולמי שתהה, אני בסדר, הרבה זמן לא הרגשתי כזה אושר שלו כמו שאני מרגישה בשבועות האחרונות, וסוף סוף אני מתחילה לקבל את העובדות שאני מתבגרת, ואני לא אוכל להשאר בת 16 לנצח, ודווקא עכשיו זה מוצא חן בעיני.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
