מגיפה

זה התחיל עם נעלי הגומי הגדולות המגושמות הוצבעוניות מדיי שצצו במטבחים ובמסדרונות בתי חולים, והמשיכו לחצי תל אביב, לסימפטום הזה קראו אז בירנשטוק, האבולוציה של הנגיף הזה הביא לנעלי גומי עם חורים לא פחות צבעוניות ולא פחות מגושמות והמשיכו להתפשט בכל מקום, וזה נגמר במגיפה טוטאלית של נעלי גומי על מדינת ישראל.

צמאון

שיר חזרה הבייתה. יום לפני המועד המתוכנן בלי להודיע. זה גרר זעקות שמחה, קפיצות גיל ודמעות של אושר. כשחיבקתי אותה שראית אותה מולי כמעט שברתי לה צלע. ישבנו בסלון שלי עם קפה במבה ושוקולד (נסו פעם ממש טעים), ורק שישבנו שם פתאום הבנתי עד כמה היא הייתה חסרה לי בחיים. לא שלא התגעגעתי אלהי ולא הרגשתי בחסרונה, אבל זה כמו להיות צמא, אתה מסתובב צמה, ורק אחרי שאתה מרוקן חצי בקבוק של ליטר וחצי בשלוק אחד אתה מבין עד כמה.

שסר

לא, לא המצאתי מילה חדשה (למרות שפעם שקלתי ללכת ללמוד בלשנות באוניברסיטה אחרי שנכשלתי במבחן במתמטיקה בכיתה י), זה ראשי תיבות של שקט, ססביבה, ריכוז. זה הנקודות הבאות שנאי צריכה להתחיל לשים לב אליהם, במיוחד בעבודה, אבל לא רק, לדבר בשקט (אני מדברת בקול מאוד רם), להתייחס יותר לסביבה, ולהיות מרוכזת. למה לבוסית שלי יש כל כך הרבה סבלנות ועצבים אליי אני לא ידועת.

דמעות

אני רוצה שירדו לי דמעות, כאלה גדולות, ענקיות, מלוחות, שנוזלות מהפינה של העין ישר לתוך הזוית של הפה. אני מרגישה אותם נאגרות לי בכל מקום בגוף, כל מכה נוספת שאני מקבלת, כל כשלון שאני אוספת איתי, כל פעם שאני מבינה שהחיים שלי זה לא בדיוק מה שתכננתי לעצמי. אבל הן מסרבות לזלוג, אני מסרבת להשבר, ואני רק מפחדת שזה פתאום יתפרץ בי.

"לא צריך הרבה כדי להאמין

לא לצחוק

ולא לבכות

צריך רק להבין"

שמעתי את זה היום בדרך חזרה מאבא שלי, כי לקחתי לו את האוטו והדיסק היחידי שהיה שם זה של חוה אלברשטיין (לא תתפסו אותי שומעת אוהת בכל סיטואציה אחרת) אבל בכל זאת יש משהו יפה בשיר הזה.