אז יצאתי לדייט.

בחור נחמד, חייכן, מצחיק, חכם, נראה טוב, אבל לא בשבילי.

אז אמרתי לו שהוא מקסים אבל כאן שביננו לא יצמחו ערוגות של פטוניות.

הוא אמר שאני בחורה מדהימה, ושהוא לא פגש הרבה כמוני, ושאני צודקת, אבל שיש לו מישהו להכיר לי ש"יתאים לי כמו פלנל לשפיץ של המגפים" [ציטוט שלו].

אז ניסיתי להתחמק בכל מיני תרוצים, ובסוף השתכנעתי ואמרתי שאני אלך לפגוש את הבחור ובליבי גמלתי להעיף אותו אחרי כוס הקפה.

כשהוא התקשר בפעם הראשונה נבחתי עליו כי הוא הפריע לי באמצע העבודה, שהוא התקשר בערב השיחה הפכה לשיחה של שעתיים.

יצאנו לדייט, לא דייט מהסרטים, לא הדייט הכי מדהים שהייתי בו, אבל בהחלט הדייט הכי אמיתי שהייתי בו.

אחרי ארבע שעות עוד הוא נישק אותו ליד האוטו, והבטיח שיצלצל כשיגיע הבייתה, כדי להרגיע את הדם הפוליני (כבר היה הרבה הרבה אחרי חצות וגשם שטף את העיר ואת האופנוע שלו)

ודיברנו עוד שעתיים לתוך הלילה.

זה גם היה הלילה האחרון שבילנו כל אחד בנפרד.

שלושה ימים אחרי זה הגעתי אליו הבייתה בפעם הראשונה (כי לפני זה הוא תמיד היה אצלי) והתעלפתי ל-3 ימים מפאת השפעת.

אחרי שבוע עברנו לגור יחד.

אחרי חודשים החלטנו שחבל לנו על הזמן ועל הקשקשת ושאנחנו מתחתנים, כי בלאו הכי תמיד נשן ביחד כל לילה.

כשסיפרנו להורים שלי ולהורים שלו ציפינו להתנגדות, אבל כולם אמרו שזה היה ברור להם מההתחלה.

תמיד שסיפרו לי על אהבות ממבט ראשון, וכשאני אמצא את הגבר הנכון אני אדע, זילזלתי, חשבתי שבטח כבר פגשתי ובילבלתי את זה עם קלקול קיבה.

עכשיו אני יודעת שהיה שווה לא להתפשר על אהבה, וכשזה זה, משהו פתאום נהיה שלם, ופשוט יודעים שזה לתמיד.

נ.ב

החתונה בקיץ ואני לא בהריון (רק לקראת החגים נשקול את האופציה)