כולם נכנסים למערכות יחסים חדשות, מסיימים לימודים, מוצאים עבודה, הולכים למסיבות, מכירים אנשים חדשים, יוצאים לחופשות, מתקדמים בחיים,

ורק אני תקועה באותו מקום כבר 5 שנים.

שמישהו יסביר לי איך זה הגיוני? איך? למה, למה לכולם זז משהו, ואצלי לא? איך זה הגיוני שאין בן אדם אחד בבית ספר שמדבר איתי, איך זה הגיוני שכול החיים שלי, אף בן לא ירק אפילו לכיוון שלי? איך אני תקועה, וכולם מתקדמים? מה מקולקל אצלי, שעובד אצל כולם?

ההרגשה הזאת של תסכול תמידי, הכובד בלב, הצורך הזה להתפרץ, לצרוח, לבעוט, לשבור!

למה כלום לא משתנה? מה אני עושה לא נכון? כמה עוד אפשר להמשיך ככה?

וכול היום להתעסק בזה, ואני עייפה, ועצובה, ואין לי מושג איך אני עדיין קמה כול בוקר.

תהיי אופטימית, בלה בלה, זה הכול שטויות. כלום לא זז ואני לא כוח כבר.

עוד אחת ממיליונים שקמים כול בוקר על צד שמאל, למי אכפת...

השבועות עוברים לאט, הלימודים מתסכלים. המזג אוויר בחוץ מדכא, ואי אפשר להיות בחוץ יותר מדי זמן.

שוב עולות רגשי האשמה של ''למה לא עשיתי את זה כשיכולתי, ועכשיו מאוחר מדי.''

בולעת כדורים כמו נרקומנית כדי לנסות לנמנם את הכאב. מנסה להשתיק את הקולות האובדניים בראש.

דרמה, בלה בלה, צומי...אין לי עצבים.

לפעמים צריך לשחרר הכול, ולפה גם ככה אף אחד לא נכנס.

זה לא קל, שצריך להדחיק את הכול, לבלוע את הכאב ולהמשיך הלאה. בסופו של דבר זה מצטבר ומתפרץ החוצה.

ואלה התקופות הכי קשות, שהכול מתפוצץ וצף...עד שזה שוב שוקע לעוד כמה שבועות.

אני צריכה למצוא משהו שיעסיק אותי. משהו שאני נהנית לעשות, או לפחות מועיל. אבל הכול נראה חסר טעם.

אני מצפה שכשאני אסיים בית ספר במרץ, אני אמצא קצת שקט ואולי אפילו מוטיבציה, אבל על מי אני עובדת? זה לא הבית ספר שמפריע,

זה המוח המטומטם שלי.

אין באמת שום דבר חדש, רק קפצתי להזכיר שאני חייה.

זה נותן קצת תקווה לכתוב את הפוסטים האלה, כי איכשהו זה נותן הרגשה שמשהו ישתנה... או לפחות זה משחרר קצת עצבים.

אה כן, אני חוזרת לישראל הקיץ.