העולם שבפנים

באופן כללי, היהדות לא מתעסקת בנושאי הגוף. זה באג מטורף במערכת. הרי האדם מורכב מנפש שנמצאת בתוך גוף! ומה קורה, רק יושבים ולומדים ולא מזיזים יד.

הרמב"ם הוא היחיד שמתייחס לבריאות הגוף ולקשר גוף-נפש ואומר שצריך להימנע מאכילה מופרזת ולעסוק בפעילות ספורטיבית, אבל אין שום הדרכה או הנחייה איזה פעילות לעשות.

בטח שכל פעילות גופנית עדיפה על סתם לשבת בבית, אבל מאמץ כמו ריצה או פעילות אירובית אחרת רק שורפים כמה קלוריות ולא מקדמים את האדם לשום מקום. ולטווח הארוך, לכולם נמאס מזה כי הפעילות חוזרת על עצמה. בנוסף, בכל פעילות עוסקים בקבוצת שרירים נפרדת המפעילה רק חלק מהגוף, ואין תרגול של הגוף כמכלול.

באומנויות לחימה, לעומת זאת, יש תהליך ארוך טווח שבו האדם לומד לשכלל את שליטתו בגופו ועל הדרך גם נהנה מ"תופעת לוואי" של בריאות טובה. התהליך הוא אינסופי, כי העבודה היא ביחס לאדם עצמו ותמיד אפשר להשתפר, כך שאין סכנה של שחיקה ושעמום. (לכן, אגב, זו נקראת "אומנות" ולא ספורט).

למותר לציין שאין שום קשר בין אומניות הלחימה לעבודת אלילים, או אפילו לתרבות של סגידת הגוף ההדוניסטית. להפך, מדובר בעבודה סיזיפית תובענית וקשה, ששכרה בצידה.

קיימת אמנם תופעה שאדם ללא אמונה כלשהי יכול בנקל לאמץ לו עקרונות שלמד מאומנויות לחימה לכלל עקרונות חיים ולהפוך את זה לדת ולתורת חיים. אבל אין בכך כלום, משום ש:

ראשית – זה לא הופך את האומנויות לחימה עצמן לדבר פסול. כל תופעה בעולם אפשר להקצין ולהשתמש בה מחוץ ליעודה.

שנית – העקרונות של אומניות הלחימה הם חיוביים מיסודם ומחנכים ל: שליטה עצמית, כבוד לזולת, אומץ, אדיבות, נימוס, יושר, צניעות ועוד.

שלישית – יהודי דתי לא זקוק ללמוד עקרונות אלא מהאומניות לחימה למיניהן, משום שיש לו את כל העקרונות הללו ביהדות ובתורה.

לסיכום: כל אומנות לחימה, לא רק שאינה מזיקה לדתיותו של המתאמן, אלא מוסיפה ותורמת לו בתחומים שהוא ממילא צריך להשתלם בהם.

הייתי אף מוסיף ואומר שהתמדה באומנות לחימה יכולה לחזק את האמונה, בשל יחסי גומלין הנוצרים בין הגוף והנפש. כמו שלימוד תורה הוא מזון רוחני לנפש, כך אומנות לחימה היא מזון רוחני לגוף. ואחרי הכל, החיים הרוחניים שלובים במציאות החומרית והגשמית. אם נלמד להפעיל נכון יותר את גופנו נגיע להרמוניה שלמה יותר בין גופנו לנפשנו. כפי שכותב הרמב"ם: "המשובח שבימינו ההתעמלות עם יגיעת הגוף, שתרגיל הנפש מהצחוק ותשמח בו"... "ראוי שתחדש כוונתך בעניין תנועת הנפש יותר מעניין תנועת הגוף, כפי מעלת הנפש על הגוף, ותכוון בכל מיני ההתעמלות שתחבר בהם על בעליהם. עם היגיעה שמחה ושעשוע וגילה"...

מתוך כל הדברים האלה מתחזקת ביתר שאת השאלה ההתחלתית – למה אין התייחסות מצד היהדות לנושא כה חשוב ומרכזי כאומנות הלחימה?

אם משום שזוהי תופעה חדשה שקמה רק במאות השנים האחרונות, זו אינה סיבה מספקת, משום שעבר מספיק שיחייב התייחסות. רק בישראל אומנויות הלחימה קיימות כבר משנות השבעים, ובשאר העולם זה נכנס לתודעה הכלל עולמית בערך מתחילת שנות השישים.

למה יש התעלמות כה גורפת מהנושא, לחיוב או לשלילה?

הסיבה פשוטה: הם  מ-פ-ח-ד-י-ם.

אחד הדברים הבעייתיים ביהדות הוא הממסד הרבני האטום שמפחד משינויים.

פחד מהקדמה.

פחד מ"תרבות זרה" שעלולה למשוך את האדם ולנתקו מהדת.

פחד מהאפשרות לחיים שונים ממה שהורגלו להם עד היום.

הרבנים חרדים, וחרדה לא מולידה דבר מלבד מתח ועצבנות.

חרדה אינה רק אצל חרדים. כולנו נגועים במחלה הזאת. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.