העולם שבפנים

"כולם רוצים שירים פשוטים, שירים בשני אקורדים".

בזמנו שלמה גרוניך כתב את השיר הזה כמחאה על רדידות ההמונים שלא מוכנים לצאת מהשטאנץ הרגיל של המוזיקה שהורגלו לה. תן לרקוד, תן לשמוח, העיקר לא לחשוב יותר מידי. 

האמת, שלמה? - לא רק שירים. גם בתחום העיקרי של המילה הכתובה, הספרות - נראה שאנשים רוצים, או אולי, מעדיפים פשטות.

אפילו מתוך האנשים שכן קוראים, הרוב יעדיפו לרפרף על העיתון (או על החדשות באינטרנט) במשך שעה, מאשר לקרוא ספר חצי שעה. ובאשר לכתיבה, היום כבר לא כותבים מכתבים. במקום זה שולחים מייל, או פשוט מסמסים. (וכל המרבה הרי זה משובח). הכל נהפך לזפזופ אחד גדול. 

אחוזי הקריאה נמצאים בירידה מתמדת. הבעיה נובעת מכך שאנשים מחפשים סיפוקים מיידיים, וחבל להם "להשקיע" ריכוז ומאמץ בקריאת ספר. הרבה יותר קל להתרווח אל מול המרקע ולעבור ל'מוד בטטה' כדי לא להפעיל חס וחלילה את הקופסה.

נדירים האנשים היום שקוראים באופן סדיר, ועוד יותר נדירים אלה שקוראים ספרים טיפה איכותיים ולא הארלן קובן, ג'ון גרישם ושות' (שיותר מתאימים להעביר איתם את הזמן בטיסות).

על הספרות הזולה כבר נאמר כי השאלה היא, האם לאדם שלא קורא ספרים טובים יש בכלל יתרון על פני אדם שלא יודע לקרוא. 

בכל זאת, אסיים בנימה אופטימית.

יש יתרון גם לתרבות ה'כאן ועכשיו' – אבל רק בתנאי שהכמות לא באה על חשבון האיכות. 

כלומר, כפי שברור לכל שספר בן 800 עמודים לא טוב בהכרח מספר בן 250 עמודים, אני לא חושב שסיפורים קצרים, כתבות או מאמרים נחותים מטבעם מן הספרות. מה שקובע זה האיכות וטיב החומר, ולא אורכו. כל עוד נשתדל לחשוף את עצמנו רק לתכנים איכותיים, נצא נשכרים.

מה שכן, קשה הרבה יותר לתמצת קטע טוב בקצרה ועדיין לשמור על איכותו. ככל שמורידים במילים, בדרך כלל גם משהו מן האיכות נפגם. או, אם תרצו, צריך הרבה יותר להתאמץ כדי לכתוב משהו קטן ובאמת טוב.

מארק טויין, אחד הסופרים הגדולים בהיסטוריה, שלח פעם מכתב לידיד טוב שלו, ובסוף האיגרת כתב: "הייתי כותב לך מכתב קצר יותר, אבל לא היה לי מספיק זמן"... 

בהקשר לכך, הבאתי 2 דוגמאות קטנות שניתן לכתוב קצר מאוד, ועדיין איכותי.

קטע קצרצר של אחד מהסופרים האהובים עליי, פרדריק בראון. הסיפור נקרא "פרופסור ג'ונס" והוא מתוך הספר ''סימטריה נוראה'' בהוצאת זמורה ביתן. 

הרבה שנים התעסק הפרופסור ג'ונס עם התיאוריה של הזמן.

 "מצאתי משוואות מפתח,'' אמר לבתו פעם. "זמן הוא שדה. בזכות מכונה זו אני יכול לשנות, אפילו להפוך שדה של זמן". הוא לחץ כפתור בדברו. ''זה צריך להריץ הזמן אחורה הזמן להריץ צריך זה". בדברו כפתור לחץ הוא. "זמן של שדה להפוך אפילו, לשנות יכול אני זו מכונה, בזכות. "שדה הוא זמן". פעם לבתו אמר, ''מפתח משוואות מצאתי". הזמן של התיאוריה עם ג'ונס הפרופסור התעסק שנים הרבה.

והנה אולי הסיפור הכי מפורסם שלו. את הדבר הזה לימדו בבתי ספר בתור דוגמא לאיך יוצרים מבנה לסיפור. 

(לקריאה נוחה יותר - הורידו את התמונה למחשב ואז הגדילו אותה)