כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

יש משהו כבול בתקופה הזו...

המילים לא באות, לא המילים הנכונות בכל אופן. מתי בפעם האחרונה באמת נגעתי במישהו, מתי בפעם האחרונה מישהו באמת נגע בי. נדמה שאני עושה מעט יותר ממשחית את צפונות ליבי על אזניים ערלות.

זו לא אדישות יותר אי הבנה, אני יושב ומסביר כמה כחול, לעיוורים שמעולם לא הביטו אל השמיים.

חוסר יכולת, אני מוקף מכל עבר, אין לי לאן לברוח ואין כיצד להמנע.

הרבה פחות חבוי משהיה עד לא מכבר, האיש הקשה שאני יודע טוב כל כך להיות. לשון חדה עם תאווה לטעם דם רק מחכה להזדמנות ושעת כושר להשלח מן הנדן אל הפורענות. ולפצוע מעט בינה או לכל הפחות אם באמת אין ברירה אחרת עליונות מסויימת כדי להצדיק את תחושת הבידוד המזויינת הזו.

מתנהל בזהירות וחשש בתוך בועת תקווה שדופנה הולך ונמתח.

כמה אני מפחד מפני היום הזה שבו אשכח לכמה רוע הידיים הטובות האלה מסוגלות...

או גרוע מכך,

יום שבו לא יהיה לי אכפת יותר. 

כמה אני מייחל ליום הזה באותה נשימה קרה כשטעם מתכתי וזר עומד חם כל כך על קצה לשוני.