כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

קונצ'רטו מספר 2 לפסנתר, שמעתי אותו כבר אלוהים יודע כמה פעמים, לעזאזל איך שמעו מוזיקה לפני האינטרנט?

אני עוד זוכר קלטות מסתובבות על עפרון ומחט פוגעת בתקליט בנקודה שאתה חושב וזוכר שזה זה וזה שם. למען האמת היה בזה אלמנט מתסכל אך גם משעשע...

ארתור! אכן וירטואוזיות, וגדולה, ומה נשאר? ומה נשאר מאלה שבאו לפניו? עצמות המתפוררות לאפר... אני זוכר במוזיאון קטן, שהיה פעם כנסיה. אי שם בדוקלנדז בקצה שהיה אז הפחות נחמד של לונדון (והיום זה איני ויקר להחריד) לפני 15 שנה כמעט... פיונינה, פסנתר אוטומטי הבחור המגניב, שהגיע על קוואסקי ירוק עם מעיל עור למרות החום הלא צפוי אפילו בתחילת אוגוסט. עם גליל נייר ביד. "זה הכי קרוב שמישהו מאיתנו אי פעם יגיע ללשמוע את גרשווין מנגן" הקלטה נדירה, סתם סליל נייר עם כמה חורים. פלא טכנולוגי לזמנו... היום ערכאי, לגמרי לא פרקטי, וקסום. אולי היינו צריכים לעצור שם? למרות החיבה שלי למוזיקה ביוטיוב, והעובדה שאין לי מקום בבית לפיקולו עזבו פיונינה...

גרשווין איננו וגם ארתור, ואיננשטיין, וגדולים מהם וטובים ממני...

והערב אני אפילו לא מרגיש כמו אבא טוב. אז מה כל זה שווה לעזאזל?

תגידו לי אתם רעיי הוירטואליים, על בדידותכם הגדולה, והמח המתפוצץ ממחשבות ותהיות. למה אין לי שום יכולת להתחמק מהשאלות המיותרות האלה, בטח בשעות הקטנות של הלילה? למה אני לא יודע להנות מהרגע ולחיות את ההווה?

האמת...

אני לא באמת רוצה את זה. זה סתם נראה קל יותר. אין לי עניין לדעת לנגן בפסנתר, או בפיקולו. אין לי צורך לרכוש עוד תארים ולהתהדר בנוצות כאלה או אחרות. אני רק רוצה להיות מסוגל להעריך את מה שיש. להיות שמח בחלקי, להודות לאלוהים שברא אותי, וכן שברא אותי גבר, מצטער נשים, לא יודע איך אתן מסוגלות לחיות בעולם שבו אתן חייבות לשבת בבית שימוש ציבורי... זה נשגב מבינתי, אני מודה (ואנא בלי תגובות על לכרוע מעל בלי לגעת ולרפד, זו ממש לא הנקודה ולכן זה לא יוסיך לאף אחת נקודות...) 

מתישהו הבנתי שהעולם הזה נברא כדי שיהנו ממנו, ובאותה נשימה הבנתי שבוראי ביער מתוכי את היכולת הזו כמעט כולה...

אני רק רוצה שהכל יפסיק להראות חסר משמעות כל כך, זה אפלו לא מוגש בצורה רגשית ורוטטת של כאב וצער. ממקום הגיוני, מתמטי וקר. אפשר לומר שהכל מתחלק באפס. 

הכל ולא כלום...