כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

ומשום מה אנחנו נחשבים זניחים. ע"י הרשויות. ע"י האמהות, ע"י כולם מלבד הילדים שלנו.

הבת הגדולה אמרה היום הלוואי שאבא שלי היה נלחם עליי כמו שאתה נלחם על הילדים שלך.

עניתי, אני אלחם עליך לא משנה מה. היא אמרה כן אבל הייתי רוצה שאבא שלי.

עניתי למעט העובדה שאני לא זה שהיה שם עם אמא שלך במיטה 9 חודשים לפני שנולדת, ובעצם הגעתי לפה רק לפני 3 שנים איפה בדיוק אני לא אבא שלך? אבל אני יודע בדיוק למה היא התכוונה, תחליף מוצלח ככל שלא אהיה אני עדיין רק תחליף...

אבל האמת... נמאס לי להלחם, נמאס לי להיות משני וזניח. נמאס לי לכרוע תחת נטל ההוכחה, שאני באמת אוהב את הילדים שלי, שהם באמת יקרים לי, שבשבילם אעשה הכל, אפילו אוותר עליהם אם ככה יהיה להם יותר טוב.

אשתי לשעבר ממררת את חיי ואת חיי ילדינו וכל זה בשביל מה??? בצע כסף! אפילו לא הרבה כסף, גרושים... לא מחליא???

טראגי, שזו אם ילדיי. לא פחות. טרגדיה, אני כמעט מרגיש צורך להתנצל בפניהם על מי שהייתי בימים הרחוקים ההם של עלומים ותום וכפיתי עליהם ועליי את האדם הנפשע הזה, שבלי למצמץ אומר לילדים, שאמא יותר חשובה וילדים צריכים להיות יותר עם האמא. והם מפחדים ממנה יותר מכדי לומר שהם דווקא רוצים להיות גם עם אבא, לפחות אותו דבר...

ביום שלישי ללשכת הסעד, הגיעו מים עד נפש ואין מנוס עוד...

ריבונו של עולם, האם באמת לא מגיע לי מעט צדק?

רק כי איתרע מזלי להוולד זכר?

חזקו אותי ידידיי, אחרי יותר מעשור של מאבקים מול אטימות ורוע לב, נותר לי מעט מאוד חוסן משל עצמי...