כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

אלוהים כמה חסרה לי שיחה אינטיליגנטית עם אנשים חדשים מדי פעם... כמה פעמים אני מוצא את עצמי נושך את הלשון מול אמירות של טמטום מזוקק. מה זהו? אלו הם חיי? הפנטזיה הבורגנית הזו לא בדיוק הולמת את מידותיי או צרכיי. 

כן יש לנו ילדים, מה זהו? החיים התחילו ונגמרו שם? הכל מסביב לכורח הבינוני להחריד של גידול צאצאים שבוא נהיה כנים, לרוב, הם בינוניים להחריד.

יש משהו כל כך מוגבל בקיום הזה. אל תבינו אותי לא נכון, אני מת עליהם. אני נותן להם את חיי בשמחה, רק שמדי פעם, משהו טיפ טיפ שונה היה נחמד מאוד תודה רבה.

אני חייב למצוא דרך להכיר אנשים חדשים ששווים משהו, החיים בחור הזה לא עושים את זה קל תנו לי לומר לכם... אבל אני פה כי לילדים טוב כאן... כבר לפני 11 שנה כשהבכור נולד די מהר הבנתי, שזה שהם נולדו עוד לא עשה אותי מת, נשארתי אני, עם רצונות וצרכים ושאיפות. 11 שנה אחרי, מה נשאר מכל זה? לא פאקינג הרבה. פאקינג לא מספיק.

חוצמזה, בהערת אגב, אני רוצה להודות לכל הפרות החזירים והעופות, שבמותם ציוו לנו את המנגל ואלמלא הם, אולי היתה לנו מדינה, אבל לא היינו מבינים למה זה טוב אחת... אם רק הייתי יכול למלא את החלל באוכל... מה לעשות שזה סותם את הבטן ולא הרבה יותר ממנה מתמלא.

בידוד...