כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

יש כללים למשחק, אין צורך להגדיר או להסביר. מה הטעם במשחק בלי כללים ברורים ומסודרים, מה הטעם בנצחון אם אין אפשרות להפסיד. אין טעם, ההישג יהפוך חלול, עקר, ריק, במקרה הטוב, אולי חסר...

אבל אני לא רוצה לשחק יותר, המסיכה כבדה ומיותרת, על מה יש להתבייש ולהתנצל? מה החטא הגדול? מה הפשע הנורא? אלה בסך הכל רצונות וצרכים, אף אחד לא מוגזם, אין בהם לא זדון ולא כוונת הרע. הרי ידוע לי ונהיר לכם שלכל תאווה בלב איש ישנה כתובת שתשמח לתת מענה הולם ובעצם המעשה תתקבל תמורתו.

לא באתי לגזול דבר מאיש ולא להכביד דבר על אחר. הבו לי ואקח סרבו לי ואלך.

מה נעלה כל כך בויתור וסיגוף? מה יפה ונשגב בהמנעות מהחסד המופלא שבשובע?

הרי כולנו רואים אל מול הראי את פנינו האמיתיות. אני לא מכוער, רק אנושי, אמיתי. אבל לפי הכללים... אני לא, לפי הכללים, אני הגנבים, התופס, העומד.

פוס משחק.

בבקשה...