הילדים אינם... שוב...
יש משהו כמעט מגוחך בהצהרה הזו, בשנים הקרובות הילדים לא יהיו פה עוד פעמים רבות.
אלה הם נסיבות חיי, זה רק אני ואת בימים האלה. בבית ריק מדי ושקט מדי. אני ואת מושא לאיזו קנאה לא מודעת לגמרי של מיני הורים אחרים. על ההפוגה מהעול. לו רק היתה להם התבונה לכמת את המחיר בתמורה לחופש הזה. ספק אם היו מהר כל כך חושפים את צפונות ליבם על התענוג הגדול שנפל בחלקנו. להיות אבא ואמא לפרקים.
בכל זאת, חייב להודות שיש הנאה מסויימת והקלה בקלות. הרי מוך אין לי צורך או טעם בהעמדת פנים. את מקבלת אותי כמות שאני על כל חסרונותיי הרבים. איתך אני יכול להיות כן כפי שמעולם לא הייתי, אני מספר לך גם את הדברים שאת לא באמת רוצה לדעת. ואת עדיין פה וכנראה שכך יהיה תמיד.
הנשימות של כבדות בספה השניה, את שואלת אם אני לא עייף ונרדמת. כן אני עייף. אבל בכל זאת שינה לא באה, לא מהר ולא בקלות.
מאוחר עכשיו, אין אף רחש בחוץ או בפנים למעט אוויר נשאב אל הריאות ומסולק מהן.
זה לא טוב מדי,
אבל גם לא רע.
זו יכולה להיות ברכה וקללה במידה שווה.
את תראי את זה גם, מתישהו...
מתישהו אולי אפילו תרגישי. אני...
אני אאלץ להסתפק בלראות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: