אז כן.
חזרתי אחרי המוןהמון זמן.
למה?
בעיקר כי אין לי מחברת כרגע ואני נורא נורא צריכה לפרוק.
אז חזרתי לפה.
מקום שפעם היה בית.
אבל כלכך הרבה אנשים כבר מכירים אותו אז אני פשוט צריכה להגביל את עצמי. ואני ממש לא רוצה. ממש לא.
הראש שלי מתפוצץ כרגע מעשרות דברים.
ממיליון דברים.
ואני לא יודעת אם אני יכולה לכתוב אותם פה.
אכלתי. אכלתי צ'יפס ונקנקיות ושוקולד.
ואני מרגישה מטומטמת. מרגישה כישלון.
סופסוף יש משהו אחד שאני יכולה לעשות, שתלוי בי, רק בי, שאין לי תירוצים להאשים אחרים כמו שאני עושה-
ואפילו אותו אני לא מצליחה.
ולא שתגידו שאני מצליחה לפעמים-
לא.
אני פשוט לא מצליחה אפעם.
כי אני פשוט עלובה!
אני לא אנורקסית, ואני גם לא מתכננת להיות.
אני צריכה להוריד את ה7 קג האלו. חייבת.
ואני אעשה את זה בעזרת צימצום הכמויות וספורט.
אבל אני כן רואה יופי באנורקסיה. לא בגוף השלדי, אלא ב...
בחוזק.
העניין הוא הרי היכולת עמידה בפיתוי, השליטה, החוזק והכוח רצון המטורף. הסופסוף להשיג משהו- אתה, כי אתה יכול. כי אתה מוכשר.
אבל לא.
אני לא אהיה כזאת.
אז תפסיק כבר לדאוג לי!
או/ו להגיד כמה שמנמונת אני או מה אכלתי עד עכשיו.
כן, אני יודעת שאני אמורה להיות בדיאטה ולא לאכול כמו פרה.
רק תעזבו אותי כבר בשקט!!!
אעהאההההה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
^^"