יהיה טוב.

מין אופטימיות שמחזיקה אותי מעל המים, מין כוח משנה כזה שכבר ממזמן עבר את העמדת פנים הקבועה.

פיתחתי יכולות על? הכיצד ליבי נחמץ בכל פעם שאני רואה את ההודעות הללו, אך עוברת עליהן כאילו דבר לא קרה?

אני כבר הבנתי שאני בנאדם רגיש לסביבה- כל דבר שנעשה נירשם ונחרט במוחי ובעיקר בליבי.

יש לי כבר את הנאום הקבוע, שזה בסה"כ סתם בדיחה פרטית, שהם מפרסמים זאת כדי לעורר עיניין ובעיקר שאין מה לקנא, כי הלא את פירסמת מיליון הודעות מסוג זה, מבלי אפילו להקדיש שניה מחשבה בנושא..

אבל הפעם היה משהו שונה. הנאום נשכח, ההודעה ניקראה ואני פשוט ידעתי- הכל זמני. תחושה מוזרה השתלטה עלי, מין עירבוב של המון רגשות סותרים-לא סותרים, מין תחושה שאני לא יודעת ממש להסביר או להגדיר אותה.

אני רק יודעת שאני רואה את ההודעות המאושרות כביכול האלה, ואז אני מסתובבת לצד השני ומגלה שאותם כותבים מתוסכלים ועצובים פי 10 ממני, והכי מוזר- לא מסתירים זאת כלל.

אנשים מוזרים.

~~~~~

שייכות.

מילה חזקה, בעלת כוח שלא תמיד כולם מבינים זאת.

ממכרת, מחזקת, מחלישה, משונה ומשנה.

כל אחש רוצה להיות שייך לאינשהו, למקום שבו הוא "זוכה" להיות שייך בו. לכן נוהגים לומר שבגיל ההתבגרות המעגל המשפחתי לא מספיק מהסיבה הפשוטה- היא מובן מאליה. קצת עצוב לחשוב על זה, אבל קצת קשה לשנות זאת- אנחנו נהנים לחשוב שאנו "זוכים"בחברים, בגלל שהם לא חייבים לנו כלום והם איתנו בגלל מה ומי שאנחנו. זמן רב גם אני חשתי כך, אבל היום שיניתי כבר את דעתי ואני חושבת שזה לא ממש מדוייק. האמת היא שחברינו בדר"כ לא ממש מכירים אותנו, או לפחות את אותנו האמיתי. נכון, רוב רובם של האנשים משתדל לא לשקר לחבריהם, אבל אפילו בצורה בה אנחנו מציגים את עצמנו, זוהי הצורה בה אנו רוצים שיכירו אותנו. זורקים איזו בדיחה בשביל להזכר כבעלי ביטחון, שורקים לבחורה כדי להראות נוכחות, מארגנים מסיבה כדי להראות פופולרים, והדוגמאות לא ניגמרות בכך. חשוב לנו מה אומרים עלינו, ולא רק בגיל ההתבגרות.. פשוט בגיל ההתבגרות אנחנו מפנימים אתזה ולכן, כראוי לכל דבר חדש שאנו רק מגלים, אנו משתמשים בזה בקיצוניות שמגיעה לעיתים לרמה מצחיקה.

עכשיו מגיע הרגע בו כל אחד מהרהר ומגלה שהוא עצמו עלה לא מעט שטיות שאומנם סביר להניח שאף אחד כבר לא זוכר, אבל אצלו זה נחרט.

נו, מה לעשות, בהס"כ כולנו בני אדם, וכולנו רוצים להיות חלק ממשהו שייתן לנו להרגיש שווים. מעטים (ונערצים בעיניי) האנשים שלא זקוקים לעידודים האלה מהחברה ומה שניקרא לא שמים פס. וגם כאלה יש מתחזים, שרק בנינם לבין עצמם מודים שקשה להם ככה, ולעיתים קרובות אפילו בינם לבינם לא מעיזים להודות. בעיני, אותם אנשים (לא אלה שמרמים את עצמם שהם אלה) הגיעו לשלב שכולנו בתוך תוכנו שואפים להגיע אליו, הרי מי אוהב להיות תלוי במצב רוחה המשתנה של החברה? כמה זה מתסכל לגלות שיום אחד אתה מלך, ולמחרת סתם עוד משרת?כמה כואבת הנפילה, כמה קשה הקינאה, כמה עצוב הגעגוע..

לא, זה בהחלט לא נעים המצב הזה. ואיני מאחלת זאת לאף אחד.

ובכל זאת..

אישית, אחרי כל נפילה כזאת, למדתי על עצמי משהו חדש. גיליתי עד כמה אני חזקה באמת, עד כמה אני מבינה באמת את מצבי ועד כמה מה שהיו עד כה עקרונותי נישארו איתנים, או שהתעופפו כעלה נידף. משהו בנפילה גורם לי לעשות חשבון, להבין איפה הייתי עד היום, ומה אני עושה עכשיו. לאחר הנפילה מגיעה ההתאוששות, שמגלה בי כוחות (נפשיים בעיקר) שמעולם לא דימייניתי שמצויים בי. ולבסוף מגיעה ההזדקפות הסופית, בה אני מרימה חזרה את ראשי ומוכיחה לעצמי (ומי יודע, אולי גם לאחרים?) שוב ושוב שאני לא מבינה כמה אני חזקה באמת. וכמו שאומרים המשפטים "נפילה לצורך עליה" ו"אדם לא מבין את כוחו עד שנאלץ להשתמש בו", כך גם אני.

~~~~~~~

אופטימיות.

מהי בעצם?

יש הטוענים כי יכולת סגולה היא, ולעומת יש הטוענים כי תחושת ניתוק מהמציאות. אני בוחרת לשלב את שני הטענות (המנוגדות כיביכול) ועונה כי בעיניי אופטימיות היא יכולת מדהימה למדיי של האדם להיות בנקודה השפלה ביותר, ולהאמין שעוד רגע והוא עולה חזרה לפיסגה. להאמין כי האור בקצה המנהרה הוא אינו דווקא רכבת הבאה לדורסו אלה פנס של מי שיצילו מהחושך.

אני מגדירה אצמי בנאדם אופטימי, אך ביני וביני מודה שמי שמכיר אותי לא באמת יודע מהי רמת האופטימיות שלי. רוב האנשים מכירים אותי כבנאדם שמח ומאושר, פתוח לשיחות ונותן עצות לכל הדורש- ובכל עצה משולב לרוב משפט (סיני עתיק כמובן) שמסכם לרוב -אל דאגה, בקרוב הכל יסתדר. אומנם עכשיו את\ה בשפל, אבל ידוע שאחרי השפל באה הזאות, וחוזר חלילה. "אלו החיים" אני נוהגת לסכם בחיוך "ואנו צריכים לדאוג להשיג מהם את המירב  האפשרי, בין אם זה להיות מאושרים בהיותינו בפסגה, לבין אם זה לשמוח בנפילה בשל ההזדמנות לקום מחדש ולהתוודות לכוחות שקיימים בנו בשקט, לרוב אפילו ללא ידיעתנו. את\ה עוד תתגבר ותתחזק מזה, עכשיו קשה לראות, אבל כשהכל יעבור תראה שצדקתי." ואני צודקת, משתדלת לפחות.

אני לא אופטימית את לעיוורון, למרות שסביר להניח שקיים אדם בעולם הזה שסבור כך, בדיאלוגים האינסופיים ביני לביני אני נוהגת להתרכז בהווה, ועם יוצא לחשוב על העתיד אז אין מה לדאוג- עד אז כבר יהיה טוב.

כזאת אני, סוג של אופטימית, סוג שאני המצאתי.

~~~~~~~

אני רוצהשתבקש סליחה. ויתר מזה- אני רוצה לסלוח.

לא יודעת מה רודף אותי, אבל לא ברור לי למה. למה אני רוצה שתבקש סליחה? הרי מראש אמרתי שאין צורך להתנצל, וזה פשוט לא הולך ככה. אני לא מבינה מדוע ששמעתי שביקשת סליחה מאחת הידידות שלך, שהיה לכם ריב דומה-שונה משלנו, מדוע התעצבתי מעט, והסתרתי זאת היטב כמובן- לא יאה להצטער בשימחתם של אחרים!

אני כבר יודעת את התשובה לשאלות הללו, אבל בתוכי משהו מקווה שאני טועה. שזה לא מה שאני חושבת. שזה לא העובדה שחשבתי שיש לי ידיד נפש, וששנינו חושבים כך. אני לא רוצה לחשוב ששוב טעיתי. לא רוצה לחשוב עליך בכלל.

~~~~~~~

אז איך אומר השיר?

"יהיה טוב, יהיה טוב יהיה. לפעמים אני נישבר, אך הלילה אוווו, הלילה, איתך אני נישאר"

לילה טוב לנו, ורק חלומות טובים.

האמת, זה כואב.

לא רק כואב, גם מתסכל ומבלבל.

לא הייתי בסיטואציה כזו מכיתה ו'.

עד שנפתרתי מזה, היום היה לי דה ז'ווה מטורף.

וזה כ"כ כאב,עד שכל מה שרציתי היה לשכב במיטה שלי, לחבק את הכרית וללחוש לעצמי שהכל זמני והנה זה עובר..

אבל הייתי בבי"ס, והנה אני צריכה להתמודד לבד.

לא יודעת איך אני מסוגלת לזה, אבל כעבור שעתיים זה עבר, וחזרתי לעצמי..

טוב, זה לא לגמרי נכון. זה אפילו קצת שקר.

בתוך תוכי אני עדיין הרגשתי אאוט סיידרית, כואבת ומתוסכלת.

אבל המופע חייב להמשך, ואין זמן לעצירות.

אז חזרתי הביתה, המשכתי בשיגרה, אחר'צ הלכתי לשבט (אה כן, הספקתי גם להצטרף לצופים בשבוע שחלף)

היה כ"כ טוב, שניזכרתי למה אני כ"כ אוהבת התחלות.

הכל כ"כ.... נקי, חלק. אתה עכשיו יכול להפתר מכל הדברים הרעים שעברו עליך, ולהתחיל מחדש.

תמיד זה קסם לי, הדף החדש והנקי.

ועכשיו, אני יושבת בבית ושומעת את קולם מהגן הסמוך.

אני יודעת שיש מפגש ענק, אני יודעת שהוא במרחק של 10 צעדים מהביתי, אני יודעת שגם אחרי החופש ידברו על זה, הכל אני יודעת.

ועדיין אני כבר לא כועסת עלי הורי שלא מרשים לי להסתובב בגנים ציבוריים בלילה.. בניגוד לשאר הפעמים שבהם גם עם חלונות סגורים אני שומעת אותם צועקים וצוחקים, וליבי נחמץ.

לא תבינו לא נכון- ליבי עדיין נחמץ, אבל החלק הכי כואב שפעם אם לא הייתי שם הם היו באים אלי, הם אפילו עשו שיחה עם הורי בניסיון לשכנע אותם לשחררני לחצי שעה תמימה..

לזה אני מתגעגעת, לשיכות.

לאן נעלמתם? למה אתם כבר לא מתייחסים אלי כמו פעם?

מה, זה הסוף? ככה זה ניגמר?

ושוב אני נמצאת במצב ש"מענישים" אותי על דבר שאני אפילו לא יודעת מהו.

אבל אני לא נכנעת, השנה זה ישתנה.

אני הולכת להכנס לשם בכל הכוח!

אתם עוד תבקשו סליחה, ואני עוד אסלח.

ואתן עוד תתחננו שאני אצרף אותכן, אבל למה שאתן עשיתן ועושות.. אני לא יודעת עם אהיה מסוגלת לסלוח לגועל נפש הזה.

אבל תהיו בטוחות שזה לא יהיה לכן קל בכלל... עכשיו אני נחמדה עליכן, כי אין לי את הכוח להמתודד עם השטויות שלכן לבד, אבל עודמעט, ממש בקרוב, המצב הולך להשתנות.

עכשיו יש תחושת כאב ותבוסה, אבל מחר כבר תבוא התחושת ניצחוו המתוק, ניצחון על הגועל שקורה כרגע.

 אני מאמין\ הדג נחש (המעולים)

"כי בסוף, הכל עיניין של אמונה"

אז יהיה טוב, ואת זה רק אני יכולה להחליט !

לא רוצה לכעוס יותר,

לא רוצה להיות עצובה יותר,

לא רוצה להשתפן יותר,

לא רוצה לקנא יותר,

לא רוצה להסתיר יותר,

לא רוצה לברוח יותר,

רוצה התחלה חדשה. התחלה שלי עם עצמי, שלי בלי 'מה יקרה' וה'מה יגידו',

שלי, נטו, נקי, שלי בשביל עצמי בלבד .

לא טוב לכם? לאצריך.

לא רוצה יותר לחשוב עליכם לפני כל צעד,

לא רוצה להתקע במקום רק כי אני לא אחת שפוגעת

כן, אני אומרת משהו טוב על עצמי ! אחרי שראיתי כמה גועל נפש יכול צאת מבנאדם אני סופסוף יכולה להסתכל על עצמי ולהגיד 'כן, אני יותר טובה מכן, פי מיליון!'

שונאת את המשחק שעד עכשיו שחקתן, וגרמתן לי להיות שחקנית

*ין, אני פורשת. לכו תלקקו אחת לשניה ותרגמו לזה להראות פנאן, אני איתכן גמרתי.

ואני מרגישה כזאת הקלה מטורפת.

אני מסתובבת לי בבי"ס, אין אחד שמכתיב לי חוקים חברתיים ואין אחד שיגרום לי לעשות דברים שלא ניראים לי רק כדי לא לפגוע באחת שתיים שלוש.

אני חופשיה. וטוב לי