אני לא יודעת באיזה כוחות אני כותבת,
הדמעות כבר מכסות הכל..
מין פחד של עזיבה לא מובנת ,
קו שעבר יותר מדי, וחצה הכל..
בידיעה שהכל חייב להמשיך עם אותו החיוך..
מה שלא יקרה- צריך להמשיך,
מוות אחד מוות יותר -מה זה משנה?
אני נשברת מול עיניו התיממות...
והוא מחייך, ואני בוכה,
והוא עצוב -ואני מחייכת..
והוא תמים -ואני כבר עברתי את השלב הזה..
ועכשיו כבר לא מובן- ואין חשק וכוח ותמריץ מספיק בשביל להחזיק את זה,
והתחושה הכואבת שהגוף חולה והנשמה חלודה,
ושוב להמשיך באותו החיוך..
ושוב בלי שאף אחד יידע,
ושוב להתגבר.. ורק בלב להגיד .. :" איך יכולת?! "
ושוב לשתוק ,ושוב פחד ,
ושוב מופקרת ... ושוב.. ושוב..ושוב !
והכוחות נגמרים ,השמיים חשוכים ,הדמעות יוצאות..
ולאף אחד , אין מושג...
ואף אחד לא ינסה.. כי התשובה שלילית..
וההפתחות לקבלת עזרה- פוגעת ומפחידה והורגת..
והשקר שמאחורי כל העניין ענק.. ולא נסגר..
והמעגל הפך למין מצולע עם המון זוויות,
שכבר אי אפשר להגדיר אותו .
והכוחות נגמרו , והדמעות התייבשו.. והחיוך עולה..
אבל הוא כבר לא נראה אמיתי..
כי אי אפשר לשחק יותר ולהשתיק את הכאב.. שנמשך כל כך הרבה זמן..
ואי אפשר כבר להתמקד במשו אחר,
כי אין חוזק להיות חזק למיש ואחר.. כשאתה כולך שבור מבפנים..
ובמחוץ.. אתה מתחיל להסדק..
וכמו בובת מריונטה על חוטים- אתה נשבר ומוצא את עצמך בזבל ,
עם שאר הבובות.. שלאחת חסר עין , ולאחת שבור האף ולאחת אין יד וכ'ו כ'ו ..
אבל זה כבר לא משנה..
כי מכאן הסיכוי שיתקנו אותך הוא קלוש..
יש בובה מתקדמת יותר ומפותחת יותר וזולה יותר..
ואתה כבר לא שווה..
נפלת חזק...
עכשיו הגיע הזמן להודות בזה ,
להפסיק ליבוז ולהודות .. שאתה צריך שינוי..
אבל כבר אין בך כוחות לעשות אותו.
ואין לך כוח לשמוע אותם מדברים ומתלחששים..
כי מה הם מבינים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
