לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

i'll write you when i know where to begin



Avatarכינוי:  amelia jean

בת: 15

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2012    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2012

פרק 5



היי כולם!!

איך עבר פסח? ספרו לי משהו מהחוויות שלכן (הנעימות יותר,לא כאלה שבהן המצות גרמו לכן להתעלפויות מסתוריות)

 

הנה עוד פרק עולה ונשאלת השאלה: (אני שואלת את עצמי,אני בטוחה שכמה מכן בטח תוהות את אותו דבר,כי הכל דיי מעורפל עדיין ולא ברור לאן הרוחות נושבות)

מתי הסיפור באמת יתחיל ?

ואני עונה לעצמי: (ולכן)

בפשטות פשטוטית ביותר:ברצח הראשון.

זהו.אפילו לא מילה אחת נוספת.

סתם שתדעו.

 

 

ניגש אלי בחור אחר "היי" הוא אמר ונראה קצת מוטרד "תהיתי אם תוכלי להיפגש איתי מתישהו השבוע.את יודעת...לאכול גלידה או משו"

גיחכתי וסרקתי אותו במהירות.מטר כמעט-שמונים,65 קילוגרם לכל היותר,עיניים בהירות ושיער קצת יותר ארוך ממה שמומלץ לו.בגדיו היו כשל סטודנט לרפואה והתאים לו שם שמתחיל בג'.

"אני לא חושבת" חייכתי בנימוס וקיוותי שילך

"זה לא דייט" הוא מיהר להגיד והבחנתי שאין לו מבטא.הוא לא מכאן. "סתם יציאה קטנה.אולי חד פעמית.אפשר?"

"אני לא נוהגת לבזבז את זמני" התנצלתי "וזה מה שאתה עושה.ביי"

 

 

5

"טוב" הבחור נכנע מבלי לנסות להתווכח "בסדר"

הוא התרחק ואני הנחתי שטר על הבר ויצאתי החוצה.

השמיים בינתים הספיקו להתקדר ונראה היה שגשם יירד בעוד רגע.אם יהיה לי מזל אני אספיק לחזור למלון לפני שהטיפות יתחילו להרטיב אותי,אבל לפי איך שאני מכירה את עצמי-לא יהיה לי מזל.

אז התחלתי ללכת במהירות חזרה למלון ואחרי עשר דקות של הליכה סופר-מהירה שמתי לב שאני לא מזהה שומדבר ממה שחלפתי על פניו קודם והגעתי למסקנה המצערת שאני בכיוון ההפוך.קיללתי בגרמנית,הסתובבתי והתחלתי לשוב על עקבותיי.

בעודי מנסה למצוא את דרכי חזרה,התחילו לרדת מין השמיים טיפות קטנטנות ומהירות שכמה שלא ניסיתי להילחם איתן במהירות,הן ניצחו עד שלבסוף מצאתי את עצמי רצה בעיוורון קדימה במבול שוטף.בקושי יכולתי לראות לאן אני מתקדמת ונתקלתי במישהו לפני.התנצלתי בפיזור נפש והמשכתי בדרכי,מנסה להימנע ממכשולים.

מכונית צפצפה לידי אבל לא באמת הייתה לי סיבה להסתובב ולהסתכל.אני רק כמה שעות כאן,ועוד לא מכירה אף אחד.

המכונית צפצפה שוב ואני המשכתי קדימה,דורכת בשלוליות הענקיות שנוצרו בין רגע ונרטבת עד לשד עצמותיי.

"היי,את!" מישהו קרא והפעם כבר הסתובבתי.שמתי לב שהרכב המצפצף מתקדם בעקבותיי,אז כבר עלו בי חשדות.

"היי!" קרא הבחור מהפאב,זה שדחיתי לפני כמה דקות "בואי כנסי".

יכול להיות שבכל מצב אחר של נסיבות הייתי חושבת פעמיים,אבל באותו רגע הייתי רטובה וקפואה ובעיקר אבודה,כך שזינקתי לרכבו כעבור שניה.

"לאן?" הוא שאל אותי כשראה שהתמקמתי בנוחות וחגרתי חגורת בטיחות.

"אינלי מושג" מלמלתי והתפלאתי על כך שהגשם גרם לי להיות מפוקסת יותר,אבל לא מפוקסת מספיק כדי להיזכר בשם המלון "זה מלון בהמשך הרחוב,שכחתי את השם".

"אוקיי" הוא הנהן והחל לנסוע "בתא הכפפות יש נייר".

יכול להיות שאם הייתי שיכורה מעט פחות הייתי מתפעלת מהשינוי של הרכב האוטו,אבל הייתי בעולם אחר ובעיקר קפואה עד לעצם,כך שהוצאתי חבילת טישו מתא הכפפות וניגבתי איתה את הפנים מטיפות המים.הבחור הדליק את החימום והרגשתי לפתע הקלה.הרגשתי כאילו אני בידיים טובות.

"את לא פוחדת מזרים,הא?" הוא שאל ונעצרנו באור אדום

"האמת שאתה לא נראה טיפוס כל כך מסוכן" השבתי בכנות כשאני מפנה אליו את מבטי "יש לי סיבה לפחד?"

"לא" הוא חייך "התכוונתי לבריון בפאב.את לא פחדת להתעמת איתו אפילו כשזה נראה שהסיכויים לנצח במאבק יהיו לצידו.את...את פשוט הלכת עם האמת שלך והראת לו מי הגבר"

"כן...כזאת אני" אמרתי בשיהוק גדול "אני הגבר".

אוי אלי היקר.

הנה מה שהאלכוהול עושה לגוף-הרגשתי חולשה גדולה בכתפיים כאילו ריככו לי את העצמות שם והפכו אותן לנוזל,הרגשתי כאילו הצוואר שלי בקושי מסוגל להחזיק את הראש ובנוסף לכך גם הרגשתי בחילה,כאילו אני עוד רגע עלולה להקיא את שאריות הארוחה שלי משבוע שעבר.

"זה המלון?" שאל הבחור ועצר בצד כשהנהנתי הנהון חלש

"תודה אדוני" אמרתי בקול של שיכורה ופתחתי את דלת המכונית.להקלתי הגשם פסק.

"אדם"

"אה?" שאלתי בבלבול.חצי מהגוף שלי כבר היה מחוץ לאוטו,אבל משום מה חזרתי להתיישב לידו.

"קוראים לי אדם" הוא חייך והושיט אלי את ידו.הסתכלתי עליה כאילו אני מנסה להחליט מה לעשות איתה.

"אתה רוצה שאקרא בכף ידך?" שאלתי

"לא..." הוא צחק והוריד את ידו "את רוצה שאעזור לך לעלות?"

"לא...אני בסדר" שיקרתי ופתחתי את תא הכפפות.התחלתי לחטט בו עד שמצאתי את מה שחיפשתי.אדם כל אותו זמן לא הוציא מילה.

"תביא את היד" ביקשתי וכשהוא הגיש לי אותה הנחתי אותה בכף ידי השמאלית ובימנית כתבתי לו את מספר הפלאפון שלי.החזרתי את העט לתוך תא הכפפות.

"אני מרגישה כמעט חייבת,בגלל הטרמפ" הודתי בחוסר רצון "אבל אם אתה סוטה או עבריין מין אתה מוזמן לכרות לעצמך את היד ולהשליך אותה ליאור"

אדם חייך ולא אמר מילה.הוא הביט על כף ידו לוודא שהוא מבין את כל הספרות ונפרד ממני.כשטרקתי את דלת מכוניתו מאחוריי התחרטתי על המחווה וידעתי שלא הייתי צריכה לעשות את זה.

מה שלא ידעתי אז זה שאני הולכת לשלם על כך ביוקר.

 

התאקלמתי בלונדון במהירות שהפתיעה אפילו אותי.

תוך שבוע וחצי הספקתי לבקר ברוב האטרקציות שיש לעיר להציע-ומי כמוני כבר יודע-יש לה המון.

הייתי באינספור מוזיאונים,פארקים,מבנים היסטוריים ופאבים עד שנפשי כבר כמעט קצה בהם.

החלטתי לבלות את שלושת הימים הנותרים עד שמשפחתי תגיע בבילוי רגוע ובמנוחה כמעט מוחלטת משל הייתי זקנה ערירית.

במשך הימים האחרונים הרשתי לעצמי לשתות יותר מדי כך שפעמיים גורשתי החוצה משני פאבים שונים בגלל התנהגות לא נאותה ופעם אחת אפילו רבתי מכות עם הברמן.לא שאני זוכרת איך דבר מכל זה קרה.

עברו עליי רק עשרה ימים במדינה זרה וכבר הפכתי לאלכוהליסטית סדרתית.ושנאתי את זה.

שנאתי את העובדה שאני מטביעה את יגוני ושיעמומי וזמני הפנוי לשקיעה בעולם האלכוהול.שנאתי את זה שהפאבים הפכו להיות הבית השני שלי,ושנאתי את זה שמצאתי את האנשים שמבלים בו את רוב זמנם כשמעניינים למדי.

ואני עוד רוצה להיות שוטרת.

חשבתי מעט על העתיד שלי והפתרון היה פשוט.באופן עקרוני כשאני שונאת משהו בנוגע לעצמי שיש בידי לשנות-אני משנה אותו.לכן בעטתי בתחת של הרעיון להתמכר אל הטיפה המרה והחלטתי שהחגיגה נגמרה.בכל המובנים האפשריים.

להיות אלכוהליסטית מעולם לא היה החלום שלי ואני לא אהפוך הרגל מגונה של שבוע וחצי לדרך חיים.

החלטתי להישאר בחדרי שלושה ימים שלמים,לעשות אמבטיות קצף במשך שליש מהיום ובשאר הזמן לרבוץ במיטה.ניסיתי להתעלם מהעובדה שתת פעילות גופנית עם שילוב של אכול-כפי-יכולתך זה מתכון מושלם לעלייה דרמטית במשקל,אבל תרצתי לעצמי שעודף משקל עדיף בהרבה על הרס מוחלט של הכבד.ולכבד שלי אין תחליף,לעזאזל עם הקילוגרמים העודפים.

 

ביום הבטלה השני שלי,כלומר מרחק יומיים בלבד מהתאחדותי עם משפחתי כאן בממלכה המאוחדת (הו,האירוניה!)  הרגשתי שהשפיות הולכת ונוטשת אותי.הייתי כל כך משועממת שכבר ספרתי את כל הפרחים שעל חיפויי הטפטים על הקירות,כבר שטפתי אל שלוש וחצי הכפיות שהיו בכיור בערך עשרים ושמונה פעמים וכבר התאמנתי בקליעה למטרה עם פיצוחים לתוך המרפסת שמתחתיי,כך שאם הייתי מוזמנת לטורניר-הייתי זוכה גם עם עיניים עצומות.

ניסתי למצוא לעצמי עוד דברים לעשות אך שום רעיון טוב לא עלה בדעתי.

לעזאזל,אני בלונדון ואני כ"כ לבד ואני כ"כ משועממת.איזה עולם דפוק זה?!

בדיוק כשהתרוממתי בעצלתיים מהמיטה ודידיתי אל האמבטיה-למלא לעצמי בריכה אולימפית-צלצל הפלאפון הנייד שלי והקפיץ אותי ממקומי.

בשעות האחרונות המוח שלי היה כבוי כ"כ שבשלב מסויים שכחתי שאני חיה בעולם מאוכלס באנשים.שכחתי מהאפשרות שתמיד קיים סיכוי שתשמע נקישה בדלת או שטלפון יצלצל או שסתם מישהו אקראי וזר ירצה ליזום שיחה.

כאילו זה לא הספיק,הופתעתי מעצם זה שהופתעתי וזה הפך להפתעה כפולה. כשהתאוששתי מהמקרה ניגשתי את הפלאפון,עניתי והצמדתי אותו לאוזני.מהקו השני נשמעה צפירת מכונית והמולת רחוב סואן.בהתחלה חשבתי שמישהו התקשר אליי בטעות מטלפון ציבורי,אבל אז שמעתי קול מוכר-לא מוכר.

"היי,זה אדם...נפגשנו בבר לפני שבוע?"

"אתה מספר לי על זה או שואל?" שאלתי בשעמום וחזרתי לאמבטיה לפתוח את הברז עד הסוף ולתת למים להתמלא.חזרתי לחדר ונשכבתי על גבי.

מה הוא רוצה בכלל? התקשתי להאמין שאני זוכרת איך הוא נראה,וכל שכן מיהו ומה הייתה טיב שיחתנו הקודמת,אבל הדבר היחיד שמנע ממני לנתק היה העובדה העצובה שעמוק בתוכי ידעתי שאני נואשת לחברה.מוזרה ככל שלא תהיה.

"אני מוודא שנתת לי את המספר הנכון" אמר אדם ונשמע מרוחק

"אז זאת את?"

"תלוי את מי אתה מחפש" עניתי,מגלגלת קווצת שיער סביב אצבעי "את הגרסה השיכורה שלי או המפוכחת?"

"את האמיתית שלך" הוא ענה.סימנתי וי דמיוני בראש על התשובה הנכונה.

"מה שמזכיר לי שבכלל לא אמרת לי מהו שמך"

"מה שמזכיר לי שבכלל לא שאלת" עקצתי בעדינות "אמילי"

תהיתי לעצמי אם זה מה שכל הבחורות עושות כשהן לא רוצות להגיד את שמן-מפקירות את שם חברתן הטובה ביותר.

"אוקי...אמילי.." אמר אדם והייתי יכולה להישבע שהוא מחייך אי שם מעבר לקו "תהיתי אם את פנויה עכשיו? לטיול קצר?"

ישר ולעניין.בדיוק איך שאני אוהבת.

"אתה יודע מה? סבבה,אני זורמת"

התפלאתי על המהירות בה נתתי תשובה חיובית וזינקתי לאמבטיה לסגור את הברז.האמבטיה כבר הייתה מלאה עד הסוף אבל שיחררתי את הפקק ונתתי לכל המים לצאת.

"תן לי 15 דקות להתארגן" אמרתי

"אוקיי,אני אמתין" אמר אדם "אני כבר למטה".

 

כעבור רבע שעה כבר הייתי למטה.ראיתי את אדם עומד בצד ליד תחנת אוטובוסים.הוא היה שקוע בפלאפון שלו.

"אתה יודע שזה שכבר היית למטה כשהתקשרת קצת מחשיש,נכון?"

שאלתי וראיתי איך הוא קופץ ממקומו

"מחשיש?" הוא הרים את עיניו ממסך הפלאפון

"גורם לחששות" הסברתי בקוצר רוח "אז מה זה אמור להביע?"

"הייתי בסביבה" אדם משך בכתפיו והכניס את הפלאפון לכיס האחורי שלו.הכיס השני היה תפוס ע"י ארנק עור בצבע חום בהיר.

"ואז בספונטניות נזכרתי בך וחשבתי 'היי,יש לי קצת זמן פנוי לטיול,שווה לנסות לראות אם את פנויה'."

"אני לא גרה במלון,אתה יודע" המהמתי ומבלי משים התחלנו ללכת "מה גרם לך לחשוב שאני עדיין שם?"

"לא יודע.תחושה פנימית,אני מניח.כמו שאמרתי,לא היה אכפת לי לנסות.עובדה שאת עדיין היית שם,וגם עובדה שאת כאן איתי.רצית לבוא"

בחנתי את פניו ושמתי לב שהוא עטה חיוך ניצחון קטן.כמעט בלתי מורגש.

"שהאגו לא יסחרר אותך" סיננתי בשיניים חורקות "יצאתי רק בגלל שהזדקקתי לשינוי אווירה.הייתי יוצאת איתך או בלעדייך"

"אאוצ'"

"בכל מקרה...אפשר לדעת לאיפה אנחנו הולכים?" קיוותי שאני נשמעת חסרת סבלנות באותה מידה שהתכוונתי להישמע.שידע שיש ערך לזמן שלי ובמקום ההליכה הזאת איתו הייתי יכולה לעשות משהו מועיל בהרבה.כמו למשל לישון.

"לונדון איי*.היית שם כבר?" (*העין של לונדון-London eye-הכוונה לגלגל הענק)

"לא" שיקרתי למרות שהייתי שם שלוש פעמים מאז שהגעתי לכאן לראשונה "מה זה?"

"הגלגל הענק הכי מפורסם באירופה,וכנראה שבכל העולם" אמר אדם ונראה גאה בעצמו "מקום מדהים.את תאהבי אותו,אני מבטיח"

לא עניתי.

תהיתי מהי מטרת ההליכה שלנו ולאן היא תוביל.לא חיפשתי אהבה,לא חברים,לא ידידים וגם לא סתם מכרים.מאז שהגעתי תקף אותי לעיתים קרובות רצון נואש להיות כמה שיותר מנותקת מחברה ומנותקת מאנשים.הצטערתי שזה לא היה המצב כשאדם הציע לי לצאת לטיול.

"אז מאיפה את?" שאל אדם בסקרנות

"גרמניה"

"עושה רושם שהנימוסים הטובים לא דבקו בך" הוא אמר.אם הייתי טיפוס רגיש,הייתי נפגעת מהמשפט הזה עד עומק נשמתי,אבל אני הדבר הכי רחוק מרגישות,לכן רק שאלתי "אתה רומז שאני חסרת נימוס?"

"אני רק אומר שלרגעים נוצר בי הרושם שאת מנסה להיות כזאת"

"אני לא" הודתי באשמה בחוסר בושה "אני באמת כזאת"

"אוקיי" הוא הנהן הנהון חלש כאילו הוא מסכים עם מציאות עגומה

"אבל אם אתה רוצה באמת לרדת לשורש העניין-המקור שלי בישראל"

אדם נראה מופתע "הלוואי שיכולתי להגיד שזה מסביר הרבה,אבל האמת היא שאני אוהד גדול של ישראל ואין לי מילה רעה אחת להגיד על המדינה הזאת,או האנשים שבה".

המדינה הזאת.

אם אני אתחיל לתאר עד כמה אני מתגעגעת לישראל,סביר להניח שיידרשו בסופו של דבר לחסום את פי בכוח.

ישראל,ירושלים,תל אביב.הבית הראשון שלי ואם זה היה תלוי בי גם האחרון.

הריחות,הצלילים,האנשים,השפה,הצבעים,התרבות,היופי.

כל זה נחסך ממני לאורך תקופה כל כך ארוכה עד שנדמה שמה שזכור לי אינו אלא פרי דמיוני.

"מה מביא אותך לאנגליה?" שאל אדם בזמן שפנינו שמאלה במורד רחוב ארוך.הלכנו כבר בערך עשר דקות וידעתי שיידרש בערך אותו פרק זמן כדי להגיע ללונדון איי.

"המשפחה שלי.אנחנו משתקעים כאן"

"וואו,נחמד.התאקלמות נעימה" הוא איחל

"כע.תודה" מלמלתי ולפתע אדם פנה אל סמטה ריקה.היססתי מעט אבל מיהרתי אחריו בלי לשאול שאלות.

לאט לאט החשש החל לנקר בי.אני לא מכירה את הבנאדם הזה,אני בכלל לא יודעת מיהו באמת,בן כמה הוא או אם באמת קוראים לו אדם.

אנשים שנראים נחמד הורגים כל הזמן.נחמדות מעולם לא הייתה בשבילי סיבה מספקת לתת במישהו אמון מלא.אני לעולם לא נופלת בפח.

ברגע שיצאנו מהסמטה וחזרנו ללכת ברחוב,עלה לי רעיון מעולה.

ראיתי בהמשך הרחוב,כשתי דקות הליכה מאיתנו,גלידריה וידעתי שלשם שינוי המזל האיר לי פנים.

"בא לי גלידה" אמרתי וחיכיתי שלושים שניות עד שעברו לידנו שני זוגות תיירים מבוגרים והתחככתי באדם קלות.כעבור שתי שניות הארנק שלו היה בידי והחבאתי אותו בזהירות בכיסי האחורית.

ניצבנו מול הגלידריה.

"אני רוצה וניל עוגיות" אמרתי בטון כזה שהיה ברור שהוא זה שהולך לקנות ואני נשארת לחכות בחוץ.

"שניה אני חוזר" אמר אדם ונעלם בפתח החנות

הסתובבתי בגבי אל החנות ושלפתי במהירות בזק את התעודה המזהה של אדם מהארנק.

צילמתי במוחי את הפרטים והחזרתי את התעודה פנימה שניה לפני שאדם חזר מהחנות

"שיט,אני חושב שהארנק שלי נפל" הוא אמר.הגשתי לו אותו והעברנו מבטים חדים שבאותה קלות היו יכולים לחדור שריון.

"טוב שמצאת אותו" אמר אדם,לקח אותו מידי וחזר אל החנות.

אדם רוזנבאום.בן 27.יליד ארה"ב.

אלה הפרטים שסיפקה לי התעודה המזהה שלו והם היו כתובים שחור על גבי לבן.

והם היו נראים לי שקריים ביחס למבט החד שאדם נתן בי,זה שהבהיר לי שהוא יודע בדיוק מה עשיתי והוא בכל זאת בחר להעלים עין.

 



 

דברו אליי!

 

אה,ועוד דבר-

ברוכה הבאה מנויית חדשה ;-)

 

 

 

מוקדש לכן באהבה,לכולן.על כל הפרגון והמילים היפות.

נכתב על ידי amelia jean , 17/4/2012 21:57  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , שטויות וכיף , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לamelia jean אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על amelia jean ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)