חזרתי מהמתים.
והעלתי פרק.
אדם רוזנבאום.בן 27.יליד ארה"ב.
אלה הפרטים שסיפקה לי התעודה המזהה שלו והם היו כתובים שחור על גבי לבן.
והם היו נראים לי שקריים ביחס למבט החד שאדם נתן בי,זה שהבהיר לי שהוא יודע בדיוק מה עשיתי והוא בכל זאת בחר להעלים עין.
פרק 6
"הגלידה" מיהר אדם להגיד והגיש לי אותה כנראה שניה לפני שיתחרט ויזרוק לי אותה בפרצוף.לקחתי אותה,הודתי לו והמשכנו ללכת.
אדם פתח את משקה האנרגיה שקנה לעצמו ולגם ממנו ואני ליקקתי את הגלידה שלי בזמן שראשי עסק בפעילות יתרה בניתוח התנהגותו של אדם.
חוץ מכישרון פיזי מובהק-בו התפארתי בכל זמן נתון ולמעשה הגיע רק עם עבודה קשה ומייגעת במיוחד-היה לי גם כישרון לקרוא אנשים תוך דקות ספורות.
העבודה האולטימטיבית בשבילי היא להיות פרופיילרית.להרכיב פרופיל זה אולי הדבר שאני מצטיינת בו הכי הרבה,אחרי כישרון הג'ודו והטאקוונדו.
אם הייתי יכולה,הייתי עושה את זה בשורותיו של האף.בי.איי,אבל מאחר שההזדמנות טרם יצאה-אני עושה את זה ביומיום בזמני הפנוי וכמעט על כל אחד שנקרה בדרכי.
להרכיב פרופיל דורש תבונה,סבלנות,מיומנות ועין חדה.
הרכבת פרופיל מעקורנו אמור להיות כלי מסייע למשטרה בתפיסת החשוד.המשטרה בוחנת את הרצח מכל צדדיו-מראה זירת הפשע,שיטת פעולה,ויקטימולוגיה ועוד ומנסה להרכיב בעזרתם פרופיל של החשוד כדי לסנן מתוך רשימה של חשודים.
זאת תמיד נראתה לי עבודה מאתגרת ותמיד חלמתי,ועדיין אני חולמת,לקחת בה חלק ביום מן הימים.
ניסיתי לאסוף את כל מה שאני יודעת על אדם ולהחליט אם לבטוח בו או לסיים את כל הדבר הזה איתו שהולך לשום מקום גם ככה.
מכמה התנהגויות ומחוות קטנות פה ושם למדתי על אדם שהוא בנאדם מאוד בוגר,אחראי, ישיר וחיובי.הוא היה טיפוס שהרבה בחורות היו נופלות לרגליו-אבל לגמרי לא הטיפוס שלי.(וגם אם כן-אני לגמרי מחוץ לענייני האהבה בשלב זה)
היה באדם דבר נוסף שהיה קשה לי להגדיר.היה לו מין קסם אפל,משהו מסתורי מעט כאילו הוא מכסה על סוד גדול.דברים מהסוג הזה לא הייתה לי כל דרך לברר מאחר שלא ניחנתי בכישרון נבואי מכל סוג שהוא.
התנחמתי בכך שכל פליטת פה ו\או רמז קטן מצידו יכולים להיות התשובה לשאלה שלי.וחיכיתי להם לראות מה יבוא קודם.
הגענו ללונדון איי ובתורנו עלינו עם עוד כעשרים אנשים ל"בועה" מזדמנת בגלגל.שמתי לב שאדם עוקב אחר תגובתי וניסיתי להיראות כמו אחת שזו הפעם הראשונה שלה במקום;מסוקרנת,מביטה מצד לצד,מתפעמת.
יש מצב שעל פני השטח הייתי נראית בדיוק הפוך ממה שניסיתי לשדר.כ"כ התפארתי מקודם בכשרונות שלי,אז הנה חיסרון אחד גדול שלי-אני שחקנית גרועה.
אני בטוחה שבזמן שעמדתי שם והעמדתי פנים שאני שוקלת איזה זוית צילום היא הכי טובה מהיכן שאני עומדת-על פני השטח נראיתי מתוחה וחשדנית.
אדם נגע בעדינות בכתפי והסתובבתי אליו.
"את מתכננת ללמוד או לעבוד?" אדם שאל את השאלה שהכילה את חיי באותו זמן והוא שאל אותה כ"כ בקלות.באותה קלות יכל לשאול מהו הצבע המועדף עליי.
לא ידעתי למה אני כ"כ רצינית לגבי כל העניין הזה,אבל הנחתי שזה פשוט בגלל שאצטרך להשיג לעצמי עבודה בקרוב,לפני שאתפגר מחוסר עשייה.
"אני מתכננת לנסות להשתלב במשטרה" עניתי "סיימתי בי"ס לשוטרים בגרמניה ויש לי תואר בקרימינולוגיה.זה משהו שתמיד רציתי לעשות,מאז שאני זוכרת את עצמי"
"מה עם אזרחות?"
"אמא שלי ילידת אנגליה,מה שאומר שאני ואחיי קיבלנו אזרחות בריטית בצורה אוטומטית.מהבחינה הזאת אני מכוסה,אני רק אצטרך לשכנע את המשטרה שאני אכן אעשה הכל למען אמא אנגליה,ושלא,אני לא מרגלת מגרמניה".
אדם חייך חיוך קלוש ואמר "נשמע כמו תוכנית טובה.מה בדיוק מושך אותך במקצוע הזה?"
"אתה מתכוון ל-מעבר לתפיסת ממזרים שלא מגיע להם לראות אור יום? אני חושבת שזה עניין של להוציא את הצדק לאור"
אדם הנהן בהבנה ונפנה ממני.עמדנו אחת ליד השני כשנוף לונדון היפהפייה נשקף מולנו בכל תפארתו.נהר התמזה,גשר לונדון,בתים ואנשים לרוב.ללא ספק,בלונדון יש קסם מיוחד.
"תראי," פתח אדם בקול של הורס-שמחות "אני לא רוצה שתביני משהו מכל זה לא נכון. את בנאדם מאוד נחמד ואני רוצה להיות גלוי איתך,הסיבה שביקשתי ממך את היום הזה...אני מתקשה לקרוא לזה 'דייט' כי זאת מעולם לא הייתה הכוונה שלי,נקרא לזה 'בילוי'.הסיבה היחידה שביקשתי את זה היא מפני שהסתקרנתי ממך.
אני מוצא אותך מסקרנת למדיי.זה הכל"
"היי-היי!" קראתי במחאה "תרגיע.לא היו לי שום ציפיות מה'בילוי' הזה.הייתה לו רק מטרה אחת-לגמול לך על הטרמפ.במחשבה שנייה-אולי זה היה יותר מדי"
"אל תתחרטי בגלל גסות הרוח שלי" אדם התנצל "אולי זה לא באמת מתאים לומר את זה כ"כ ישיר,אבל אני מרגיש מחוייב לצד הכנה שלי"
"כנות מתקבלת בברכה אצלי יותר מכל דבר אחר" הודתי "ואני מודה לך על שהיית כן איתי".
באותו שבריר שניה שבו גמרתי את המשפט נפל חלק עיקרי בפאזל המדומה הזה ששמו 'אישיות אדם' במקומו והבנתי משהו שלא הבנתי קודם.פתאום זה היה יותר מברור.הייתי מוכרחה לשאול את אדם על כך.
"תן לי לשאול משהו.אפשר? אתה לומד פסיכולוגיה?"
אדם הגניב לעברי מבט חשדני שהורה שנתפס על חם.על פניו הופיעה מין ארשת של 'מאיפה לעזאזל את יודעת?!'
"יפה,אמילי,באמת עלית עליי" הוא חייך "אני אכן לומד פסיכולוגיה.שנה ראשונה בתואר שני באוניברסיטת לונדון"
לא היה צורך שהוא יבהיר או יסביר מעבר לכך.
פסיכולוג לעתיד לבוא.זה מסביר למה הוא כ"כ הסתקרן ממני.פסיכולוגים מסתקרנים מכל דבר.חי ודומם באותה מידה.אם הוא בנוסף גם מדבר-מה טוב.
הרגשתי איך העילבון מטפס במעלה גרוני.חשתי כמו פרוייקט ניסוי של הכיתה לתואר בפסיכולוגיה.
הפנתי לאדם את גבי והתעלמתי ממנו נחרצות.מיד כשהזדמן לי פרצתי אל הרחוב והתערבבתי בין האנשים הרבים.שמעתי את אדם רץ בעקבותיי וקורא לי בשמי.
לא עניתי לו והמשכתי ללכת.
הממזר הזה.
קרוב לוודאי שהזמין אותי רק כדי לבחון מקרוב את ההתנהגות הפרועה שלי ולאבחן אותה לפי תסמונות.הוא בטח בנה לי תיק אישי שלם בראשו ובתוכו הגדיר בקצרה אך באופן מספק במידה רבה את תולדות חיי.מה הוביל למה בכל שלב בחיי ומה גרם לי להיות הבנאדם שאני כיום.
מזל שלא סיפרתי לו יותר מדי על עצמי.ברגע שזה נוגע לחשיפת זהות-אין יותר חשדנית ממני.הנה עוד סיבה שנועדתי למשטרה.
אדם עד מהרה הדביק את הקצב והלך רק צעד אחד מאחוריי,מנסה לדובב אותי.
"היי,אני יכול לשאול רק מה קרה?" הוא כמעט התחנן "אני מבטיח לך,אחרי זה אעזוב אותך ולא תראי אותי יותר.רק תגידי לי מה קרה שאוכל להיפרד"
עצרתי במקומי והתנשמתי בכבדות.
לתת לו בוקס? לא לתת לו בוקס?
מעניין שכל הלבטים שלי בתקופה האחרונה התנקזו רק לעניין של אלימות.בד"כ בסופו של דבר כוח הזרוע הוא המכריע.
ולא הייתה לי שום בעיה עם זה.
"תקשיב" הסתובבתי אליו וכבר הרגשתי איך כל הזעם שבתוכי הולך להתפרץ עליו,אבל אז משהו בזוית עיני משך את תשומת ליבי.
בחור בערך בגיל עשרים,לבוש בג'ינס,טישרט לבנה וכובע מצחייה,חלף על פני אישה מבוגרת ובאופן יעיל וכמעט מקסים הוציא את הארנק מתיקה התלוי על כתפה.ואז הוא התחיל להתרחק בהליכה מהירה שלא תעורר חשד ונבלע בין האנשים.
האישה אפילו לא הבחינה בכלום.
עקפתי את אדם והתחלתי לרוץ אחרי הגנב.הוא היה במרחק של יותר מעשרים מטרים ממני,וכשצימצמתי את המרחק בנינו לעשרה מטרים,הוא הבחין שאני בעקבותיו והתחיל לרוץ בכל כוחו.
שמחתי על כך שהייתי עם נעלי הספורט שלי כשהצלחתי להדביק את הקצב שלו.אין מה לומר-הוא היה אצן מעולה-כנראה שמגניבה לגניבה משתפרות היכולות הפיזיות.
כשהוא הרגיש שאני הולכת לתפוס אותו בכל רגע,הוא שמט את הארנק והמשיך לרוץ.התעלמתי מהארנק והמשכתי אחריו.אני אפעם לא נותנת למנוולים כאלה להתחמק.
נדרש ממני מאמץ קטן ועוד כמה שניות כדי לתפוס אותו ולהפיל אותו במכה חזקה על המדרכה.כל האנשים ברחוב נעמדו במקומם ועצרו את נשימתם.
"חתיכת חלאה!" קיללתי וכרעתי לידו על המדרכה,דוחפת לתוך פניו אגרוף חזק.לפתע משום מקום נשמעה שריקה ושוטר גדול מימדים הופיע,מנופף בידיו בפראות כדי לסמן לפזר הפגנה.אנשים התחילו להתפזר.
הוא לא החליף איתי מילה,אזק את הגנב והוליך אותו אחריו.כל זה קרה בשניות מעטות כך שבקושי הבנתי מה התרחש.
התנשמתי בכבדות ממאמץ הריצה וצפיתי המומה בכל האנשים חוזרים לעיסוקיהם באותה מידה בה עצרו מהם.המומה הייתי על כי אף אחד לא הודה לי,אף אחד לא מחא לי כפיים,שום טפיחה על השכם.תודה ב'מת בריטים-קרים-כקרח.
היסדרתי את נשימתי ובריצה קלה התחלתי לשוב על עקבותיי.בחצי הדרך ראיתי את אדם עומד ומחכה לי,מחזיק בידו את הארנק.
"חשבתי שמין הראוי שאת תהיי זו שתחזיר לה" אמר והגיש לי אותו "מצא חן בעיניי מה שעשית"
"לא מעניין אותי מה מוצא חן בעינייך ומה לא מר-סטודנט-לפסיכולוגיה": עניתי בבוטות וידעתי שזה חלש לתקוף אותו על המקצוע שלו,אבל באותו רגע פשוט לא היה אכפת לי.
חטפתי בתנועה גסה את הארנק מידו
"למעשה,ה'בילוי' שלנו נגמר לפני יותר מעשר דקות,אני אשמח אם נוכל להעמיד פנים שאנחנו זרים מוחלטים ולהמשיך לדרכנו.סבבי?"
התכוונתי להמשיך בדרכי אל הגברת עם הארנק החסר בתיק,אבל אז אדם תפס אותי בזרועי.זה לא היה נחמד ואני לא אוהבת במיוחד שאנשים שאין לי קירבה אליהם עושים זאת,לכן בתנועה כמעט אינסטנקטיבית תפסתי במפרק ידו וסובבתי אותו מעט ימינה.הכאב היה עצום ואדם היה במרחק זעיר משבר חמור; פניו התעוותו בכאב ובעיקר בהפתעה-קשה היה להגיד שהוא ראה את זה מגיע.אני חייכתי וצפיתי בו מתפתל בהנאה צרופה.יש שיקראו לזה סדיזם,אני קוראת לזה חיסול חשבונות.
"לעולם.אל.תיגע.בי.שוב" אמרתי כל מילה בהדגשה רבה כאילו הוא סובל מפיגור שכלי חמור.הנחתי לו ועשיתי את דרכי אל הגברת.למזלי היא עוד הייתה ברחוב,מצאתי אותה בוחנת יצירת אומנות מבעד לחלון ראווה בגלריה מקומית.ניגשתי אליה והחזרתי לה את ארנקה,זה שהיא אפילו לא הרגישה בחסרונו.
ממנה לא ציפיתי להרבה תשבחות או תודות-היא אפילו לא הייתה מסוגלת להעלות בדעתה מה עשיתי בכדי שארנקה יוחזר אליה,גם לא מצאתי טעם שהיא תדע.פשוט החזרתי לה את הארנק וברגע שהיא אמרה תודה נפנתי ממנה ומצאתי את עצמי עומדת שוב מול אדם.
זה כבר התחיל להרגיש כאילו אני מנסה לברוח מרוח רפאים נקמנית.הוא פשוט לא מוותר.
"בבקשה" סיננתי והופתעתי לגלות בקול שלי שמץ של תחינה "עזוב אותי"
"מבטיח" אמר "בתנאי אחד."
אני כועסת.
כועסת על עצמי על שאני מפקירה,ושוכחת,ולא מוצאת את הזמן,את ההשראה ואת הכוח.
קצת כועסת גם על זה שאני מוותרת.
פחות כועסת כי אני אומרת לעצמי שהסיפור הזה ימשיך וימשיך וימשיך ובסופו של דבר גם ייגמר גם אם הוא יתפרש על תקופה של עשר שנים (חס וחלילה.).
אני לא אוותר.
אני אדאג שהוא ייכתב.ושהוא ייכתב בדיוק איך שאני רוצה.
ואני אהיה כאן,אהיה כאן לחזות בפלא חדש וביצירה חדשה שבאה לעולם.
אני יודעת שלא כולם יוכלו להצטרף אליי ובטח רובכם כבר התייאש ממני וחושב שאני מקרה אבוד.
אבל אני לא.
אני אוכיח שכוח הרצון שלי ישבור את כל חוקי הטבע.
אני אעמוד מחר על הרגליים ואהיה שמחה בכל תו ותו שהקלדתי כאן.
ואני אשמח אם אני לא אהיה לבד.
אוהבת ומעריכה כל תמיכה וכל עידוד וכל תגובה ותגובה מצדכן. 3>
ובנימה מעט יותר אישית:
נועה-
הלוואי שהייתי מצליחה להסביר את עוצמת הרגשות שגרמת לי לחוות מהתגובה האחרונה שלך.זו שכתבת בפרק האחרון של הסיפור הקודם.
אני מעולם לא חשבתי שאצליח לגרום למישהו לחוות את הדברים בצורה בה את חווית אותם,להתחבר כל כך ולהיקשר.מדהים אותי בכל פעם מחדש.את מדהימה אותי כל פעם מחדש.תודה.תודה.תודה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
amelia jean