אחרי שלוש כוסות יין אדום יבש שמחליק בגרון כמו שלא תיארת לעצמך שיין יכול את פתאום מרגישה כל כך מלאת השראה ורק מחכה לרגע שבו האדם שיושב מולך יסיים לדבר ואת תגיבי איזה משהו שנשמע מתחנחן ואלגנטי כמו בתדמית שאת עומלת כל כך קשה על לבנות ולשמור לעצמך עד שיגיע הרגע שבו תוכלי לשבת לבד עם עצמך ולשפוך את שצף האומנות שכל כך חיכית שיפרוץ ממך עוד פעם, את משום מה מאוד מתגעגעת לתחושה הנוראית הזו שבה את שרויה כשזה קורה לך. את מתעכבת מעט. פתאום שצף המילים הופך לך לשצף ברבורים. את לא רצית לספר לו את הדברים האלו. את לא רצית לספר לאף אחד יותר לעולם את הדברים האלו, בטח שלא את אלו שלא סיפרת עוד לאף אחד. זה בסדר, הוא לא מכיר שום צד אחר מאשר הפרספקטיבה שאני מציבה לו מול העיינים, וממילא מעולם לא היית חזקה מדי בפרטים, זה מספיק כדי שנקודת הראות שלו תישאר אפלולית בדיוק במידה שאת מצליחה איכשהו לכוון אותה, והכל דרך העיניים שלך. בסדר. העניין מתחיל להטשטש לך כשאת מרגישה שגופך החליט שוב לבגוד ברצונותייך, אבל לפחות הוא מספק לך תירוץ מספק לסיים את הפגישה הזו, שהיית בהחלט רוצה להמשיך למתוח אילולא יצרים חזקים הרבה יותר היו קוראים לך לשוב לחדר השקט הזה שאת מנסה לאמץ לחיכך. את מגיעה הביתה בקוצר רוח, מרגישה מעט רע על שרצית לברוח בכל רמ"ח איברייך למרות שזו הייתה יכולה להיות בהחלט ישיבה מוצלחת למדי אם הראש רק היה מצליח לשבת במקום לכמה רגעים. את יושבת מול המחשב ופותחת את ישראבלוג. [מי היה מאמין שברגעים כאלו דווקא המקום בעל השם הרע כל כך יוכל לשמש לך כמקלט]. פתאום את אולי מרגישה מעט יותר טוב, והנה זה עולה. את מתחילה להקיא.. מילים?
כמעט נכון. הפעם זה קיא אמיתי.
אולי בפעם הבאה תזכרי לשמור על בטן ריקה ואוצר מילים נטול השטויות הרגילות הרבה יותר מדי שלך, ואז תקווי שהקיא שייצא לך מהנשמה יהיה כל הדברים שרצית לבטא במילים ללא סאונד. כמו שאת הכי אוהבת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
