הכל כל כך מאוס. בעיקר אתה. בעיקר ההרגשה שהנוכחות שלך מקנה בי.
הסוף הזה נמתח יותר מדי. שלשום שמעתי את עצמי אומרת לחברה "אין לי כח לגברים, מלבד עומר, אבל זה רק כי התרגלתי".
באותו הרגע הבנתי שאין לי צורך בהרגל הזה, שישאר שם כנורה מהבהבת שתזכיר לי שאני יכולה להיות טובה רק בתור קטנה וכיפית ומספר שתיים בכל פעם שאני רואה את השם שלו על הצג, בכל פעם שהוא אומר לי שהוא מתגעגע, בכל פעם שהוא מדבר יותר מדי בפלאפון כשאני איתו ובכל בוקר שאני צריכה לקום מוקדם מדי ולעזוב כי אני על תקן אדם זר בבית.
אין כאן אשמה, יש כאן גורם, והגיע הזמן להתנער ממנו.
אתה כבר לא מעניק לי חום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
