יש לי זכרון מופלא. אני יכולה לזכור לפרטי פרטים איך לפני שנה בדיוק הלכתי לכיוון הבית שלך מהתחנה המרכזית בפעם השניה, כך שלא הייתי בטוחה איך בדיוק להגיע. אני זוכרת איך ניסיתי להתעכב כמה שיותר עד שתענה לי. לא התעוררת מהצלצול כפי שהבטחת שיקרה. אני זוכרת את המוכר בקיוסק ואת האופנוען בדרך ואיך התפללתי שתתקשר כל רגע ותצא לקראתי מהר עם האופניים, לא כי באמת פחדתי, אלא כי ידעתי שתרצה לגונן עלי.
אם יש דבר שאני לא מצליחה לשחזר בדיוק זה את החשמל המטורף שהדביק אותנו כשירדת לקראתי במדרגות הבניין הישן והמצמרר הזה, אבל בדיוק מושלם אני זוכרת את ניתוק השפתיים שנראה הרבה יותר ארוך משהיה כדי להגיד שלום, את החיפזון הלא ברור לעלות לדירה, את איך סחבת אותי מהרגע שנעלת את הדלת והושלכנו ביחד על המיטה. איך צחקתי שהתנצלת לבסוף על כך שהתנפלתי עלי ככה ושזה לא משהו שאתה עושה בדרך כלל.
שלשום בעבודה כשראיתי שמחלקים אריזות ממתקים לעובדים לכבוד החג נזכרתי בקופסא הקטנה של פררו רושה עם המחיר עוד עליה שנתת לי בזמן שאמרת לי שהרגשת צורך להביא לי משהו לכבוד החג.
אתמול באוטובוס, כמה דקות לפני, אמרתי שאני לא אתחיל לבכות על זה שהשנה אני לא אלך אליו בשמלה הלבנה ואני לא אתלוצץ הפעם על המהירות שהוא מוריד אותה ממני כי הוא מעדיף אותי בשחור.
לבשתי שמלה מדממת.
"אחזתי בו לרגע וחשבתי שאלו הם באמת חיי."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
