In the Wind Of Change

הגיע הזמן לומר שלום, הפעם בצורה סופית.

אני לא מוצא שום טעם לחזור לכאן יותר, שום טעם לכתוב כאן יותר.

אחרי הכל... הבנתי שאין לי שום דבר בלב ששווה בדיקה. שום דבר בנפש ששווה לשתף.

אני לא מאמין שאני, אלעד, כותב את המילים האלו- אבל כל זה ... לא בשבילי יותר.

לא אהבה, לא קשרים, לא מערכות יחסים... כלום.

זה פשוט לא בשבילי.

אני לא בנוי לזה. 

כשאני מתאהב או כשאני במערכת יחסים.. כל המערכות הרגשיות שלי קורסות. כל החשיבה שלי מתעווטת, וכל הדעות שלי משתנות.

לא משנה כמה אתאמץ ולא משנה כמה אגיד לעצמי ש"הפעם אהיה חזק, הפעם זה לא יהיה ככה" אני רואה את עצמי נופל שוב ושוב באותן נקודות. באותן טעויות קריטיות.

ולא משנה איך אני מסתכל על הדברים בצורה אובייקטיבית אני פשוט יודע שאם אכנס למערכת יחסים זה יהרוס אותי.

הרי כל קשר שהיה לי הרס אותי עוד קצת ועוד קצת. ולא בגלל הפרטנרים, ממש לא. זה דווקא מה שהחזיק אותי בחלק מהמערכות יחסים.

ליאן הייתה המיוחדת מכולן.

אבל אני זה שהרסתי לעצמי. בכל אחד מהרגעים הקטנים האלה שחוויתי, התאהבות, שברון לב, שוב התאהבות, שוב שברון לב... וכן הלאה וכן הלאה.

משהו בי פשוט הלך יחד איתם.

משהו בי פשוט נעלם.

וככל שהדברים נעלמים, ומתפרקים... ככה אתה נשאר ריק מהכל. וזה בדיוק מה שאני מרגיש כרגע.

לכן אני מרגיש שאין לי טעם יותר להיכנס לכאן, לכתוב כאן... או להביע כאן.

ובכללי- אין לי שום צורך לחפש יותר משהו שלא מתאים לי.

אני הייתי האדם הרגיש ביותר שקיים, הכנה ביותר, האמיתי ביותר והרומנטי ביותר שיש.

בחור מקסים הם אמרו, אחד שיהיה אבא נהדר. בן זוג לחיים. וחבר טוב.

אבל כל זה כבר לא קיים, ולא משנה כמה אדחיק את זה, או אשקר לעצמי... אני יודע את האמת. אני יודע שאני הרוס, אני יודע שחומות בגודל הר חוסמות את כל מה שנשאר מהלב השבור שלי.

כמו פאזל שחתיכות נעלמות ממנו עם השנים... ובסוף נשארים חורים בתמונה.

אז בסיפור חיי חסרים דפים, חסרות תמונות. חסר... כל דבר רגשי.

אני אוהב את המשפחה שלי, אני אוהב את החברים שלי, אני אוהב את השותפים לעבודה. ואני אוהב את עצמי.

אבל כאן זה נגמר.

אהבה, הרגש הזה... המדהים הזה. שהיה חלק גדול מחיי מהשניה הראשונה שפתחתי את הבלוג- כבר לא נמצא שם יותר.

לב שפועם, מתפקד. אך אינו מרגיש.

ולעולם לא יחווה שוב את הרגש המדהים הזה... שנקרא אהבה.

כי אני , כמו שאמרתי בעבר- את ההזדמנות שלי כבר קיבלתי. וניסיתי לקבל אותה שוב. ופספסתי אותה... שוב.

ושוב. ושוב. ושוב.

אז ניסיתי להתנחם. לחפש . ושוב ושוב... זה לא נמצא. כי את ההזדמנות שלי כבר קיבלתי.

כמו שריון ריק... כמו קופסא אטומה וריקה.

זה מה שנהיה מאלעד.

ולצערי... מכאן והלאה אני אומר שלום. נפרד מהמקום הרגיש ביותר שלי.

כי אין לי טעם לחזור לכאן, אם הרגש כבר לא שם.

תודה על הכל. תודה. 

שלום.

הי אתם, כן אתם! וגם אתן!

כל אותם גברים ונשים שמורידים את אפליקציות ההיכרויות האלו למיניהם.... פיקס, טינדר, אוקיופיד... כל החרא הזה. גם הפייסבוק שאותו הפכתם לאתר כזה... כל זה.

משהו אחד אנשים כנראה שוכחים— יש אדם מאחורי המסך!

מאחורי תמונה של בחורה יפה יש מישהי שכבר איבדה תקווה, ונכנסת לאפליקציה הזו רק כדי לחייך מהטמטום שלכם, הגברים, מידי פעם!

מאחורי כל פרופיל של בחורה שאולי לא נראית הכי מושכת— יש מישהי עם לב מלא רצון טוב כנראה אבל היא כל כך נפגעת מהאמירות הנוראיות שיוצאות לאנשים מהפה.

ואתן? אל תחשבו שאתן יוצאות מזה בקלות.

מאחורי כל תמונה של גבר, יש בן אדם. וכשאתן מתעלמות ממנו— זו תחושה נוראית. 

מאחורי כל ניסיון ליצור שיחה נורמאלית מסתתר גבר שכנראה לא איבד תקווה, ואתן רק נותנות לו חומה קרה ואטימות מוחלטת. כי "כולם רוצים גם ככה דבר אחד לא?".

אבל זה בולשיט. כי כל מי שנמצא שם באיזשהו מקום מרים ידיים, מי שנמצא שם באיזשהו מקום לא באמת משתמש באפליקציה הזו באמת למה שהיא נועדה— להיכרות.

למה כל כך קשה לזכור שיש אדם מאחורי כל זה?

גם בחיים... אנחנו משתמשים בפלאפונים כל היום. ווצאפ , אזמסים ופייסבוק נהיו חלק מהשגרה.

לא חשבתם שיש אדם שאולי מחכה לתגובה? שאולי לך , שולחים עשרות הודעות ואולי לו... יש רק אותך? אז תתחילו לחשוב, תפסיקו להתעלם. ותהיו בני אדם בתוך כל השיגעון הוירטואלי הזה.

משום מה... כל הסיפור שקשור בזה מצחיק אותי.