הדמות שלך מצליחה להישאר עטופה בלובן תמידי. גם אם אני חייב לכעוס אני מצליח לראות את השיניים שלך מחייכות אלי, כאילו לא עברנו תופת יחד.
אני לא חייב לכעוס, אני יכול לחייך מהידיעה שכנראה ומצאת את המקום המאושר שלך שבו אמון ואהבה נפגשים לך כל כך טוב. אבל קשה לי לחייך, לדעת שמצאת טוב יותר. מתאים יותר.
אני מאגד פה אוסף של פתקים שאולי קשורים אולי לא, רק אליך או רק אלי, מחשבות שאצטער שחשבתי ומחשבות שמגדירות אותי ומזכירות לי מי הייתי ועדיין אני.
אני יכול לקרוע לעצמי את הקרביים מגעגועים. כל הבפנים שלי עשוי געגועים ודם. אם הייתי יכול הייתי תופס את הגעגועים האלה ומעיף אותם הרחק ממני, קובר אותם באיזה יער או בחול הים או אפילו קורע אותם במו ידי ואוכל אותם - אכול געגועים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
