Hell-Aviv

"אתה בא לעזור לי להירדם?" היא שאלה בפייסבוק כשהמחוגים הראו שלוש בלילה. ארזתי גיטרה, מחברת אקורדים עם שירי ערש, קופסת קונדומים, חיוך גדול ויצאתי לדרך. כשהגעתי נוכחתי לדעת שיש הפתעה קטנה. אותי זה לפחות הפתיע, לה זה קורה פעם בחודש בצורה יחסית מסודרת אני מניח. יש שיאמרו שלא הוזמנתי לחינם, יש אף שיוסיפו שטרקטור טוב חורש גם בבוץ. אם כל הכבוד, דעתי האישית היא שאם יש בוץ, צריך ואף מומלץ להתמקד בביצוע פוליש ווקס לטרקטור ולא לשלוח אותו לחרישה מתסכלת בבוץ המלוכלך. אחרי פוליש ווקס טוב, כשהבוץ ייעלם, הטרקטור יהיה נוצץ ומוכן לפעולה. לשמחתי היא חשבה כמוני.

הבוקר היה נחמד אבל קצת מוזר. אומנם יצאנו בעבר הרחוק כמה פעמים ואפילו כבר שכבנו, אבל אף פעם לא ממש התקרבנו. למען האמת זה תמיד הרגיש בדיוק ככה, מוזר. ניסינו לאכול ארוחת בוקר ולנהל שיחת חולין אבל זה צלח באופן חלקי מאד. היה לי נחמד איתה. היה לה שיער ארוך חלק, עור נעים ורך וגזרה אתלטית חטובה. יהיא בחורה אינטיליגנטית וסיימה לא מזמן תואר במשפטים, אולי בגלל זה פשוט סירבתי לקבל את העובדה שאנחנו לא מסוגלים לקיים שום דבר שדומה לשיחה מעניינת.

החלטתי להתעקש ויומיים לאחר מכן, הצעתי לה לצאת לשתות משהו. ישבנו בבר מעט עייפים. היא שתתה יין ואני וויסקי. זוג השדיים המחוצפים שלה הביט בי מתוך מחשוף קייצי כל הערב ופשוט התחנן בפניי שאמצע נושא משותף לשיחה קולחת, אווירה מבדחת או לפחות משהו מעבר לשירה בציבור עם הפלייליסט המקומי. אך הקלילות ובדיחות הדעת הייתה רחוקה מאד מהדינמיקה הזוגית. למרות שליטפה אותי מידי פעם ועדיין נראתה מעוניינת, היא רוב הזמן שתקה, ענתה לי בכן ולא ואני באיזשהו שלב הפסקתי לשאול ולנסות.

קשה לי עם בחורות אדישות. עברו וגזו להם הימים בהם חלמתי להיות חלק מצוות בידור. היום אני צריך לידי בחורה אנרגטית שמתקשרת בחופשיות, שמתעניינת בסביבה ובי ושבין לבין מיתגרה קצת. היא לא עשתה אף אחד מאלו. יכול להיות שהיא ניסתה להפעיל עליי קטע פאסיבי אגרסיבי כדי שאתאמץ יותר, אבל זה לא ממש עבד, זה פשוט גרם לי לפהק. בסוף הערב הייתי חסר סבלנות וכבר רציתי לעוף הביתה. כשהמכונית נעצרה בפתח ביתה עשיתי את מה שהטבע הגברי דורש ושאלתי אם גם הלילה היא צריכה עזרה להירדם. כשהתחלנו להתנשק והבנתי שמצפה לי טנגו של לפחות חצי שעה עד שהיא תוריד מגנים, איבדתי את הסבלנות ואיחלתי לה לילה טוב.

כמה ימים חלפו להם. שנינו המשכנו הלאה. בוקר אחד הלכתי לעיר לסידורים. כשחזרתי הביתה בצהריים, פתחתי את המחשב כדי לבדוק מיילים לפני שאני פוצח בשנ"צ חיוני טרום משמרת ערב בבר. המזגן כבר דלק, הייתי אחרי מקלחת זריזה וקרירה ואפילו היה פרק חדש של קליפורניקיישן שהמתין לי ב-VOD. "עסוק?" היא שאלה אותי בזמן שסיימתי לענות על המייל האחרון. "בדיוק בדרך לשנ"צ" עניתי. "אולי אני יעזור לך להירדם?". לא להאמין איזו חוצפה ועזות מצח! יש גבול לכל תעלול! בהתחלה אזעקת שווא עם בוץ, אחר כך ארוחת בוקר מביכה, משם דייט יבש, טנגו מיותר באוטו ועכשיו היא מנסה לגזול לי את השנ"צ???

בתור סטודנט, בתור ספורטאי, בתור אדם שמג'גלג בין כמה משרות ושונא שקיות מתחת לעיניים, כאבי ראש ועייפות מצטברת, אני מכריז בזאת על השנ"צ כפרה קדושה! אין לגעת בו! יש לזוז כשהוא מגיע! ובשום פנים ואופן אין להוזיל את רמת האינטימיות הדרושה על מנת לחלוק שנ"צ עם אדם נוסף! "יש פרק של קליפורניקיישן שכבר התנדב לעזור לי. אולי בפעם אחרת" עניתי. קיבלתי חזרה קצת "חחחחח", סגרתי את המחשב ועברתי ל- "ZZZZZ".

לאחרונה הייתי אורח במסיבה למוזמנים בלבד על הגג של עזריאלי. כשהחבר המעורבב בסצינה הרים טלפון והפציר בי להפגין נוכחות הוא ציין מספר מילות קסם: שתייה חופשית ומלא כוסיות. כמה שאני פרימיטיב, איך שהוא אמר שתייה חופשית התחלתי כבר לסמס לערן שיתארגן ויצאנו יחד אל עבר המסיבה.
נכנסנו מייד כשהגענו לכניסה וכך חלפנו על פני כל אלו שנדחקים על הברזלים ומנסים לשכנע את הסלקטור במיני תירוצים שחוקים למה הוא צריך להכניס אותם. יש את אלו שטוענים שכבר היו בפנים, יש את אלו שחושבים שבעזרת "נשמה" ו"אחי" הדלת תיפתח אבל הכי מצחיקים אותי אלו שאומרים שחברה שלהם בפנים. מה היא עושה בפנים אם אתה בחוץ? איך הגעת למצב הזה אח שלי? תמיד אני חושב לעצמי אם תוך כדי שאני נכנס זה יהיה מוגזם לשאול את אותו חבר שנותר מאחור אם הוא רוצה שאני אמסור לה משהו. בכל מקרה, כשנכנסנו פנימה הלכנו מייד אל הבר ואז הסתבר לנו שרק הבירה והיין "חופשיים", מה שנקרא – שתייה כמעט חופשית. התחלנו במסורת סיבוב הדאווין ולאחר כמה כמעט שלומים (להלן: מיצמוץ + הרמת גבות והנהונים) התחלנו בגדול לסכם את המסיבה וללכת לכיוון היציאה. החבר המעורבב שראה אותנו הולכים לכיוון היציאה היה ממש מופתע ועצר אותנו כדי להבין מה קרה ולמה אנחנו הולכים אחרי שרק הגענו. ערן ואני חייכנו אחד לשני והתחלנו להסביר שמדובר במסיבת "כמעט". השתייה כמעט חופשית, הבחורות כמעט יפות, הגברים או כמעט סטרייטים או כמעט לא ערסים ואפילו המוזיקה כמעט בסדר. הכל יותר מידי "כמעט" בשבילנו ולמה שנסתפק בכמעט? אנחנו בת"א לא? וחוץ מזה אפילו עברי לידר אומר שיותר טוב כלום מכמעט.
המשכנו לטייל לנו בין ברים תל אביבים ולצערנו גילינו שגם ת"א יכולה לפעמים להיות מתה ומאכזבת ממש כמו רעננה (עיר הולדתנו), רק שאת תל אביב אנחנו לא רגילים לראות ככה וליבנו נחמץ אל מול המראה העגום של הגברת. הברים היו ריקים, שד' רוטשילד נראו כמו רחוב רפאים ממערבון וגם כששאלנו כמה אנשים על הדרך מאיפה הם באו ולאן הם הולכים, נתקלנו בפרצופים מוכי תדהמה על גורלו של הערב הזה.

לאורך כל הטיולים שלנו בת"א, השיא של הערב היה המאנצ' שתקענו ברחוב הרצל – הנקניקיה של פרנק. הסלוגן שלהם זה "נקניקיה עם כבוד" ואני וערן תהינו לעצמנו האם קרה שמישהו אי פעם שלף את הנקניקיה שלו וניסה להוכיח למי למי יש יותר כבוד. בכל מקרה, שום דבר מרגש לא יצא מהערב הזה.

כשנסענו הביתה התחלתי לחשוב לעצמי באוטו האם באמת יותר טוב כלום מכמעט. אולי בכל זאת עדיף לפעמים איזה כמעט? איזה כמעט אהבה? כמעט סקס? אולי זה עדיף על כלום? הערב הזה אומנם לא היה הצלחה גדולה כל כך לפי מדדי בליינות מקובלים, אבל בכל זאת הוא ניצח כל סרט ב-VOD וריקבון מתקדם מול הפייסבוק כאשר אלו בגדול היו האלטרנטיבות. כנראה שתרבות השפע וארוחות גורמה למיקרוגל לימדו אותנו מבלי ששמנו לב שכמעט זה לא מספיק טוב.

ערן הוריד אותי בבית ואמר לי שסך הכל היה נחמד. באמת היה נחמד עניתי. אפילו כמעט נהניתי :)