מכירים את זה שאתם מתיישבים מול מסך העריכה של ישראבלוג, מתים לכתוב משהו, אבל הידיים קופאות מעל המקלדת ואף מילה לא יוצאת?

זה קורה לי הרבה.

בא לי לכתוב, אבל אני לא יודע על מה. מזמן לא כתבתי. את פרצי השנינות שלי אני כותב לעמיתים בעבודה (מעניין אם הם אוהבים את זה כמוני...) ובקבוצות וואטסאפ משפחתיות, שם כמעט תמיד לא מבינים את חוש ההומור שלי.

גם בפייסבוק אני לא מרגיש בנוח לכתוב. התגובות שם לא דומות לתגובות פה (אני יודע שזה לא הגיוני כי גם פה וגם שם מדובר בבני אדם, ושם הם אמורים להכיר אותי אישית).

השבוע, למשל, עשיתי שיתוף לתמונה של פתק שהיה תלוי על מקרר וכך היה כתוב על הפתק (באנגלית): "אל תשתמשו! ירקתי בתוך זה (כי מישהו תמיד משתמש בזה) תודה!".

מתחת לזה, בכתב יד שונה כתוב: "גם אני ירקתי בזה!  (כי אתה חמור!)".

אמא שלי אמרה לי על זה: "למה אתה מפרסם דברים כאלה בפייסבוק? זה מגעיל!". ואני אמרתי לה שזה מה שעושים בפייסבוק...

אבל בבלוג אני מעדיף לכתוב. זה שאין לי על מה לכתוב, זה לא תירוץ בשבילכם לא להגיב