אתה נושם,זה לא אומר שאתה חי..

תמיד ידעתי שהדבר הכי חשוב בשבילי זה להיות מתחת לחופה כשאני בתולה.

היו לי כמה חברים רציניים, אבל עם אף אחד מהם זה לא קרה, אני חושבת שבגלל זה הם רצו לסיים את העסק, כנארה שהם לא אהבו אותי מספיק, תמיד אמרתי להם שאני רוצה את זה רק אחרי החתונה, רוב הזמן הם חייכו זה היה נראה להם קצת מוזר והם לא האמינו שאני באמת מתכוונת לזה, כמה כבר גבר יכול להחזיק ? כנארה שלא מספיק.

אז בסדר, השכלתי וחיפשתי את הגבר הנכון, לא גבר שעצם המחשבה שנהיה רק אחרי החתונה ביחד תרתיע אותו. מה שאומר שכבר שהכרתי את הגבר סיפרתי לו את זה שיהיה מוכן, לא הייתי מוכנה שוב להתאהב, לשפוך את הלב ולהתאכזב.

 תמיד החברות אמרו לי שאני מגזימה, שלגבר קשה עם זה, שהוא יכול לחפש את זה במקום אחר, ולא, זה לא מה שעצר לי את האמונה, שיחפש, אם הוא כ"כ אוהב הוא יתאפק, סה"כ אני צריכה גבר שאוהב אותי ויחכה בשבילי.

אומנם בת 23, בחורה מסורתית, לא חילונית ולא דתייה אבל לפחות בזה אני מאמינה.

להיות טהורה מתחת לחופה, זה הכל.

כאן בעצם זה מתחיל, אחרי שאני ויאיר נפרדנו הייתי על הפנים, כ"כ רציתי אותו, החזיק שנה וחצי, זה הרבה לא?, הייתי בטוחה שהוא יכבד את זה עוד קצת, ממש עוד קצת, הרגשתי שאנחנו כ"כ קרובים למסד את הקשר, וזה נקרע, נהרס, לא מבינה למה, למה הוא היה חייב לפגוע בי, עושה לי רע לחשוב על זה, מעדיפה שלא לחשוב, להכחיש כאילו שבחיים לא ניסו לאנוס אותי.

חברות לקחו אותי לפאב, להנות קצת, להשתחרר מהכל, לא לחשוב על כלום והכרתי מישהו,אני שמחה שלא שתיתי יותר מידי, העיקר שנשארתי שפויה. שם הכרתי את אהבת חיי, רועי.

בזמן שהחברות שלי השתוללו להן אני ישבתי, יצאתי כדי להירגע לא להשתגע, אני אחרי פרידה, אני לא יכולה שלא לחשוב על זה.

שמתי לב שהוא הסתכל עליי מהרגע שנכנסתי, ממש כאילו חיכה לרגע שאני אהיה לגמרי לבד, הוא מתקרב אליי, "רוצה לרקוד?" הוא שואל. מה הוא לא שם לב שאני יושבת, כנארה שאני לא רוצה. אז אמרתי לו שלא. ואז השאלה שהכי יכלה להתאים, "ולעשות איתי טיול קצר בחוץ תרצי?" זה בדיוק מה שאני רוצה חשבתי לעצמי.

אז אנחנו מטיילים ופתאום אני שמה לב שאני ממש בשיא סיפור חיי לאותו בן אדם, לאותו בן אדם שאני מכירה כשעתיים, ואני צלולה לחלוטין, מה קורה לי?

זה המשיך לזרום, נראה לי הכי נכון ואמיתי. מוזר אבל כאילו אני מכירה אותו שנים.

אז הוא לקח ממני טלפון והמשכנו לדבר כחודש, החודש הפך לחודשיים, החודשיים הפכו לשלושה.. ומשם זה רק פרח.

הוא יודע עליי הכל, הכל, שום פרט לא החסרתי ממנו, אנחנו זוג, זה קרה כ"כ מהר, לא מאמינה שזה קרה לי.

אנחנו כבר שנה ביחד והוא לא לוחץ עליי, השנה השנייה עברה קצת טלטלות אבל האהבה חזקה מתמיד וזה החזיק מעמד.

קבענו תאריך לחתונה, אני לא מאמינה שזה קורה, עוד חודשיים אני מתחתנת.

אני לא יכולה להגיד שלא הרגשתי משיכה, הוא הגבר הכי מושך שפגשתי חשבתי לעצמי, אבל אני עוצרת את עצמי והוא עוצר אותי שצריך, הוא מבין אותי, כמו שאף אחד לא הבין.

הערב הגדול מגיע, אנחנו חותמים, נכנסים מתחת לחופה, ואני מגשימה את החלום שלי, אני טהורה מתחת לכיפת השמיים, התחתנתי בתולה.

הגבר הראשון שלי הוא בעלי, זה היה כ"כ נקי וטהור.

אז מי אמר שגבר לא יכול להחזיק מעמד? אני? אני חוזרת בי, האהבה אכן מנצחת הכל, וגם אתן יכולות.

(הסיפור הוא אינו סיפור אמיתי)

מקווה שאהבתם, אשמח אם תמליצו :)

הקדמה לפני הכל, אתם בטח שואלים מי זאת הביצ'ית.

אז ככה,הביצ'ית לא בלתי נחמדה. להיפך, היא מתוקה כמו אפרסק בשל. היא נשית, היא נעימה, והיא יכולה גם לחייך הרבה. הביצ'ית היא אשה נחמדה, שלא מוכנה לקבל אף החלטה שמבוססת על הפחד מלאבד גבר. ההבדל בינה לבין נחמדונת לא קשור באישיות. היא יכולה להיות שקטה או מוחצנת, מהירה או איטית. ההבדל הוא בגישה שלה: הביצ'ית לא מוכנה בשום אופן לוותר על עצמה בשביל אף גבר.... כשהיא מראה שהיא לא מפחדת לאבד את הגבר שלה, באופן אירוני, הוא מתחיל לפחד לאבד אותה. כשהיא משדרת שהיא לא תלותית, הוא מתחיל לפתע להיות תלוי בה. כשהיא מבהירה שהיא לא זקוקה לו, הוא מתחיל להיות זקוק לה. אפקט המגנט, קוראים לזה. לפיו, מי שהכי פחות נזקק בתוך היחסים, הוא זה שימשוך את השני פנימה.

כל זה, זה רק חלק קטן שמתאר את מה שנקרא ביצ'ית.

ההפך מהביצ'ית חברינו היקרים היא הנחמדונת, ככה הסבר קטנטנן על הנחמדונת- היא זמינה 24 שעות ביממה, ויש לה גם הסברים לזה. הרבה הסברים. 'אני לא משחקת משחקים', היא אומרת, וחוטפת התקף רציני של פאניקה כשהוא לא מתקשר, "גבר שקולט את ההיסטריה שלך מבין שאת לא יכולה לחיות בלעדיו - מה שמוביל אותו למסקנה עגומה ומאוד מיותרת: הבחורה הזו, הוא אומר לעצמו, תעשה כל מה שאני רוצה, ואני יכול להתנהג איתה איך שבא לי. ברגע זה מתחילה הספירה לאחור. בדיוק בנקודת הזמן הזו, נשים מתחילות לומר משפטים כמו: 'אין לו זמן בשבילי' או 'הוא כבר לא רומנטי כמו פעם'. נהדר. עכשיו, לא רק שאת שפוטה שלו, את גם נודניקית לא קטנה.

(נלקח מהספר של שריי ארגוב-למה גברים אוהבים ביצ'יות).

אני כמעריצה לא קטנה של כל מה שנכתב כאן, מצדיקה כל מילה ומילה. אתם בטח משערים שגם אני בדרכה של הביצ'ית, לא אני לא כלבה, אני פשוט יודעת מה אני שווה. אז כן, נשמע קצת מתנשא, אבל לא, כל אחת שמכבדת את עצמה לפני הגבר צריכה לדעת שהיא, היא ה-מתנה.

כן, אני בטוחה שזה יגרור צרור של תגובות שהביצ'ית היא בעצם כלבה שכל מה שהיא רוצה זה שהגבר יהיה הסמרטוט שלה,שיבשל, שינקה, שכל מה שנבקש, הגבר יענה, כן יקירתי.

לא , ממש לא ! , הביצ'ית בעצם רוצה יחס הולם, היא לא משתגעת כאשר הגבר לא עונה לה, שהוא מסתובב עם נשים אחרות, היא פשוט מראה לו שכלום לא מפריע לה,היא יודע מה היא שווה, ופה הגבר שם לב שאת לא סתם אמא שנייה, שרוצה לדעת כל פעם איפה הוא נמצא, הוא חופשי, הוא יעשה מה שהוא רוצה, עד שירגיש בחסרונך, כאשר הוא מרגיש בחסרונך, מה יותר טוב מזה ? הוא מחפש אותך, הוא רוצה אותך. ואיך הוא ישיג אותך ? במאמץ !

ושלא יהיה מצב שנבין שהבחורה הביצ'ית נכנסת לדמות חדשה לגמרי, זה פשוט עצות מעניינות וחשובות שכל אחת צריכה להפנים כדי שלא תתאכזב אי פעם מגבר, שלא תתאכזב ממערכת יחסים, תמיד לזכור- "אני מתנה ושום דבר לא משנה את זה, אני גם לא אשתנה בשביל אף אחד !"

אני אסיים בנקודה שאולי לא הוזכרה ואני חושבת שיש צורך להזכיר אותה, לפחות בה אני מאמינה.

מהשלב שבו הגבר סיים לחזר אחרייך, אתם ביחד, הוא אוהב ומאוהב בך, מעריך,מכבד,מעריץ, הוא מכיר אותך את האישיות שלך, פה כבר אין מצב שתתאכזבי, את אוהבת אותו, זה השלב שבו אתם ביחד, הראת לו כבר מה את שווה, כאשר אתם במערכת יחסים הגיוני לחלוטין שתתקשריי פעם ביום לראות מה איתו,שתדאגי, אם לא תתענייני בעצם איפה האהבה והגעגוע אנחנו מרבים לשאול,  הוא זכה בך, את זכית בו, תהנו ! :]

הגברברים למינהם אתם מוזמנים לחוות את דעתכם, מסכימים לא מסכימים זוהי דעתכם.

כמו כן, גם הנשים אם וירצו לכבד אותנו, איפה אתן עומדות בכל זה? מסכימות , לא מסכימות, כל אחת ודעתה.

זה ידוע אין תשובה ברורה לכל השאלות...

אשמח אם תמליצו (: 

" גבר , שיעציב את ליבך , לא יהיה שווה את כמות אהבתך..    

גבר , שיגרום לך לחייך , יהיה האדם החשוב עבורך.. "  

פאקינג מזה חבר בכלל ?!

אז ככה, אני ממש בטוחה שחבר הוא חבר, מז"א ? אחד שהכרת בבית ספר, אתם מבלים, צוחקים, שרים,עובדים, לומדים, מסתלבטים, מבריזים, משחקים,אוכלים עוד ועוד והכל ביחד, נוו אין ברירה, אתם חברים, אם לא הוא, אז מי ?!

אחרי בית ספר, אתם כבר לא חברים. למה ? כי ככה הנורמות קבעו, יש צבא, אתה פוגש חברים חדשים, עזבו, אחים שלכם אלה, אתה קורא להם אחי ! אחותי ! למה? כי אותם הכרת בצבא, הם איתך תמיד, באש ובמים, צבא זה אחרת, האנשים שאתה פוגש בצבא לא משנה מה, לא יפקירו אותך לבד, אתה ישן איתם, אוכל איתם, עושה איתם הכל. סבבה יש לך אחים חדשים.

אבל שחבר שהכרתם בבצפר הופך ממש לאח, אז מה ? לא לא זה לא נחשב, אין מצב, חברים אמייתים, חברים שאפשר לקרוא להם אחים פוגשים רק בצבא, מה אי אפשר לשמור על קשר אחריי לימודים ? אז הם אומרים שלא, אני אומרת שכן, הכל תלוי במה רוצים.

אבל נקודה למחשבה, אתם חברים, אתם אחים, אתם ממש תיתנו את הנשמה אחד לשני, אתם לא מכירים שנה לא שנתיים יותר מארבע שנים וזה לא מספיק בשביל להרגיש אחים?.

כנארה שזה מספיק בשביל להבין שלא, אשכרה, כל מה שחשבתי יורד לטימיון, אחים זה קשר דם ושום דבר לא ישנה את זה, כי בסופו של דבר, רק הם יפתחו לך את הדלת שתהיה על הקרשים, יותר גרוע, מתחת לקרשים !

אשמח לתגובות על החברים האמייתים שלכם, על אלה שאתם קוראים להם אחים, בתאכלס אלה שאתה באמת מרגיש שהבן אדם הזה כמו אח, אבל מה ? פעם או פעמיים, שלושה או ארבעה פעמיים הם לא זכרו את אלה שהיו איתם בתאכלס, בחיים האמיתיים. אי וודאות, אז מה עושים?

"בדרכך למעלה, זכור את אלה שהיו איתך למטה,
 כי בדרכך למטה תצטרך אותם שוב..."